לפרשת ראה

שני כיוונים         

לקראת הכניסה לארץ משה מורה מהי המשימה: לאבד לנתץ ולשבר את המזבחות והפסילים של פולחן הגויים שבארץ כנען. 

משה מעמיד משימה זו מול: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי-ה אֱלֹהֵיכֶם".  אך, מה לא לעשות, ומה כן לעשות?

היינו מצפים שההוראה תהיה להישמר ולהתרחק מעבודת הגילולים עצמה, על צורותיה השונות, ולעבוד עבודה מסוג אחר. אך ההדגשה המקראית היא אחרת: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י-ה אֱלֹהֵיכֶם ... - לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". 

כלומר, לעומת  "כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם ... אֶת אֱלֹהֵיהֶם - עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" – עם ישראל מתבקש למקד את עבודת הקודש במקום אחד. 

האם מדובר רק במערך שונה של עבודה רוחנית?  "תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן", מול "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר"?  

כנראה שלא רק. 

משה עתידיה (מנהל בי"ס עיינות, ששאב את תובנותיו מתחום הביולוגיה) כותב בספרו 'אשנב לעולם' – כי הפעולות בעולם נחלקות לשני כיוונים הפוכים: איחוד ושילוב, היוצרים בנייה, לעומת ריבוי והפרדה, המביאים להרס. 

ההנחיה של משה רבנו, לעקור את הגילולים הנמצאים "תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן", אכן מדגישה את שאלת הכיוון והיעד, יותר מעיסוק בהגדרה של מה בדיוק נחשב לעבודת גילולים. כדי להביא את העם לעלייה בעבודת הרוח – יש להטות את הכיוון ואת המגמה – אל המקור, אל האחד.  

גם כשמתבקש ריבוי – מגמתו חייבת להישאר, יחד עם זאת – מכוונת חזרה אל המקור, אל האחד. כך ראינו במנורת שבעת הקנים: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח 2). 

הציור של סבסטיאן בורדון. 1651