בנוסף לעיון בנקודה בפרשה, מתוך זווית העיון של דרך הניגודים, אשתדל להוסיף גם הרחבה, במהלך ספר דברים. ההרחבה תתמקד באפיון הקווים המנחים של הגישה, שהעיון מדגים אותם.
א. בין שני האירועים אליהם התיחסנו בפרשת דברים, בחורב ובקדש – קיים חיבור, בתוך הכתוב. קו מקשר, המציב את שניהם על קו רצף משותף. הקו המחבר יוצר בתוך הכתוב שני כיוונים, מצד אחד דמיון, ומצד שני - שוני. כלומר, הכתוב מציב 'זוג - של ניגודים'.
הדמיון: בשני האירועים הכתוב מציין כי יש פנייה, פעם ממשה לעם, ופעם להיפך. ואז, לגבי שני האירועים הכתוב מציין כי הבקשה-הצעה מתקבלת בחיוב.
נשים לב כי בתיאורים הראשוניים לשני האירועים, גם בפרשת יתרו בספר שמות, וגם בפרשת שלח בספר במדבר – אין ציון של הכתוב כי ההצעות מתקבלת בחיוב. בגישת 'דרך הניגודים' לא נתייחס לשאלה 'מה הסיבה לכך?', אלא נשאל 'לשם מה?': לשם מה העמיד הכתוב את הקו המקשר הזה בין האירועים? כלומר, לא 'נתווכח' עם הכתוב, למה נכתב כך או אחרת, אלא נשאל שאלה בונה, מתוך הכתוב, כפי שהוא.
(זאת, מעבר לכך, שההצעות עצמן מתוארות באופן אחר לגמרי מהתיאור הראשוני שלהן. העיון בשוני בין התיאורים חשוב, כמובן, אך זהו מישור התיחסות אחר לחלוטין).
לאחר שהוצב הקו המחבר, משהוצבה הפלטפורמה לעיון - העיון בשוני הוא העיקר. הוא זה הפותח לתובנות חדשות. עומקן ופוריותן של התובנות תלוי לגמרי באיכותו של העיון, ובמגמותיו של המעיין.
בעיון בפרשה עצמה היצעתי כיוון אפשרי להבנה, הנוצרת מתוך עמידה על ההבדל בין האירועים. את התובנה הזו ניתן לפתח הלאה, באופן הרלוונטי לאירועי חיינו.
ב. נדגיש גם את הכיוון ההפוך.לכאורה, העיון בהבדלים, בשוני שמשקפים שני הניגודים – יכול להיעשות מתוך מגמה להעצמת הניגודים, והנצחתם כבלתי ניתנים לגישור. אך אז באה עצם ההצבה של הכתוב את הניגודים על קו רצף אחד, ובכך יש אמירה עקרונית: שני הניגודים, גם יחד, באים למען מסר משותף; לא של התמקדות במבדיל ובמפריד, אלא במסר המתהווה מתוך שני הכיוונים כאחד: המשותף והמנוגד, כיוצרים תהליך של עיון בונה, מתוך הפרשיה בכללותה.
לדוגמה, שאף פותחת את הספר 'דרך הניגודים בפשט המקרא': היונה, בסיפור סיום המבול, מוצבת שם כניגודו של העורב, שנשלח לפניה. העיון בקו המקשר ביניהם, יחד עם ההבדלים בתיאורים השונים של שילוחם ושל חזרתם - בונה תובנה חדשה מתוך פרטי הסיפור – עבורנו, המעיינים.