"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים" -
הבונים, מומחי הבנייה, המקצוענים בתחום -
ראו ובחנו אבן מסוימת – ושללו את האפשרות שיש לה ערך כלשהו עבור המבנה, שהם עמלים בבניינו.
לא רק שללו, אלא מאסו.
וראו זה פלא – אותה אבן מסוימת, שהושלכה כאבן שאין לה הופכין - "הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח 22)
האבן הפכה בהמשך לשמש כ'אבן הפינה': אולי אבן הבסיס, שעליו נסמכת צורת הבנין, או אולי 'אבן הראשה' – המחזיקה את הקשת של גג המבנה.
פסוק זה בחרתי לשמש כמוטו לספרי "דרך הניגודים בפשט המקרא". ניב 2021.
מדוע?
מקובל לראות 'זוג ניגודים' כשייך לתחום הניתוח הספרותי. מתלווה אליו גם המונח 'אחדות הניגודים', המשמש כמונח מופשט בתחומי האוטופיה והמיסטיקה.
אך, מסע העיון שלי במקרא הביא אותי להיווכחות אחרת: המקרא מציב את מסריו, באמצעות זוגות של ניגודים, בדרך המחברת את המעיין לראייה אחרת של תמונת המציאות, באופן ריאלי ואף יישומי.
זאת, היות והמקרא מציב את זוגות הניגודים, באופן עקבי ושיטתי, לא כניגודים סימטריים וסטטיים. אלא כניגודים שביניהם מתרחש תהליך של התפתחות – בכיוון של עלייה.
על ידי כך המקרא משקף, מצד אחד, את מציאות העולם – וקורא-מאתגר מתוך כך את האדם, מצד שני - להכריע בכל נקודה בחייו, ולנווט את דרכו לאורה של תבנית זו.
הספר 'דרך הניגודים' מוקדש להמחשת השיטתיות המקראית הזו בכל הרבדים: החל מסמלים ומונחים נקודתיים, (מוץ – עץ; עורב – יונה; ענן=חושך – קשת; ועוד), דרך עקרונות מורכבים (כמו 'השביעי הייחודי' מול 'השישה הרגילים'; מטה – יד – פה; פתיל התכלת הנטוע ב'כנף הבגד'; המלח, העשוי לשמש בכיוונים מנוגדים; ועוד ועוד) – ועד לחוט מקשר בין-ספרי, לאורך המקרא בכללותו.
התחוור, מתוך מסע העיון, כי 'ניגודים' – אין מטרתם להנציח את הניגוד ואת הפער. אלא - לברר אותם לעומקם, ובאמצעות הבירור - להניע תהליך לשילוב הכוחות המנוגדים – באופן בונה ומפתח.
להעדיף יישום של 'שילוב' – על פני 'אחדות' מופשטת. התהליך אותו משקף המקרא, אתגר ההתפתחות שלא נגמר – בנוי בבסיסו על "שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחוֹת הַבְּרִית".
ולא בכדי - "מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב 15).