פרשת נשא

מ'פריעת הראש' ועד 'נזר הקודש'             

על הנזיר מוטלות שתי חובות, האחת ברורה: לא לאכול מכל הקשור לענבי הגפן. השניה היא: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". 

עיון במשמעות 'גידול הפרע' מוביל לפרק הקודם בפרשה, לנושא האשה, הנחשדת כסוטה: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי י-ה, וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה". ביחס לאשה הדברים ברורים למדי: הכהן פורע, משבש את צורת שערה, את המקלעות המסודרות שעל ראשה. 

אם כך, אצל הנזיר, חובתו השניה היא לא להסתפר, בדגש של להניח לשערו לצמוח מעצמו, בלי לסדרו. אם כך יעשה, הכתוב מגדיר זאת: "קָדֹשׁ יִהְיֶה". "נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ".  

יתכן כי 'נזיר' קשור לנאמר לגבי שנת היובל: "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה 11). אך בהחלט משתמע כי עצם השם 'נזיר' בא מתוך גידול הנזר, השיער שעל ראשו. 

הדברים מעוררים תמיהה: להניח לשיער הראש לצמוח – מביא אדם לקדושה, עד כי שערו מכונה 'נזר האל'? כדי לחדד יותר, במונח 'נזר', בהקשר לראש, מכונה ציץ הזהב שעל מצחו של הכהן הגדול: "וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו, אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ח 9). 

מה ניתן ללמוד מהמעבר, מלהניח לשיער לצמוח - עד לקדושה? 

המשך הפרשה: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ". הכתוב אינו מדגיש את החשיפה לטומאת מת בכלל, אלא שהטומאה הזו מטמאת את נזר ראשו, את מוקד נזירותו. במקרה כזה, על הנזיר לגלח שיער ראשו, להביא קרבן ולהיטהר – ולהתחיל את תקופת הנזירות שהתחייב עליה - מהתחלה. 

שני דגשים משתמעים מכך. א. כשנזיר מתחיל את תקופת נזירותו אין עליו חובה לגלח שיער ראשו. עיקר 'נזר הראש' אינו כמות השיער שצמח בתקופת הנזירות, אלא העיקר הוא גדילת השיער פרע. 

ב. לשיער הנזירות אין ערך לעצמו, שהרי במקרה של חשיפה לטומאת מת אין התיחסות לשיער עצמו. זאת, לעומת השיער המגולח בסוף תקופת הנזירות, שלגביו יש יחס של קדושה כלשהי: "וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ, וְנָתַן עַל הָאֵשׁ, אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים". 

מה ניתן ללמוד מכל זאת לגבי מהות הנזירות? נושא הענבים, היין והשיכר ברור למדי לענינה של הנזירות. אך המרכזיות של גדילת השיער פרע, והגדרת הנזיר על ידי כך כמי ש"נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" – קורא לאבחנה לגבי מהותה של נזירות. 

ניתן ללמוד מכך, שנזירות היא וויתור, זמני, על השאיפה לקבוע ולנהל סדרי עולם. לפחות האישיים. 

שואף/פת להתחבר לקדושה, למצוא את מהותך? – הנח לכוחות העולם לנווט את דרכך. אך, בסיום התקופה המוגדרת – יש להביא קרבן, לשרוף את מה שהגדיר אותך כ'קדוש', כ'נזר הראש', ולשתות יין. "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט 7).