לפרשת שלח

במה בדיוק פשע מקושש העצים? 

בתורה אין עוד עיסוק אחר בענין עבירות הנעשות בשבת. ההנחיה היא בעיקר לגבי המנוחה, ושביתה מהעבודה השגרתית של ששת ימי השבוע. מקושש העצים הוא היחיד הנענש על עשיה שנעשתה בשבת. נענש בחומרה רבה, בסקילה. 

הכתוב אינו בהיר בענין העבירה. 'לקושש' היכרנו בעבדות הפרך במצרים: "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן".  אך הצירוף של לקושש ביחס לעצים אינו ברור. בתורה נקשרות פעולות מגוונות הנעשות עם עצים: לבקע, לערוך, לחשוף ולפצל (מקלות), לשבר, להשליך, לעשות, לצפות, לבער, לשרוף, לקחת, לשטוף, לחטא, להכות, לחטוב, להשחית, לכרות, להפיל, לגזור. 

ניתן להבין כי לקושש הכוונה לבקע לכפיסים קטנים, כמו אצל האשה האלמנה שכלכלה את אליהו. אליהו פגש אותה כשהיא מקוששת שני עצים כדי לאפות פת בתנור מכף הקמח האחרונה שנותרה לה. (מלכים א יז).

 ועדיין יש לשאול: מדוע זהו המעשה היחיד שעליו מתעכבת התורה כחילול שבת? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור אמירתו של יחזקאל: "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם" (יחזקאל כ 13). 

כדי לבדוק משמעות מרחיבה יותר, אציע לעיין בהקשר בו מופיעה פרשיית המקושש. 

הפרשייה המקדימה עוסקת בהבחנה בין שוגג ובין מי שעושה, גם אותו מעשה בדיוק, אך 'עושה ביד רמה'. מעשה שנעשה בשוגג: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה" – "לְכַפֵּר עָלָיו, וְנִסְלַח לוֹ". ואילו "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" – "אֶת י-ה הוּא מְגַדֵּף; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּה. כִּי דְבַרי-ה בָּזָה, וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר". הכתוב מדגיש, לא את המעשה עצמו, אלא את הלך הרוח שבו נעשה. השוגג – נסלח לו, אך מי שמבזה את דבר ה' – נפשו תיכרת. 

כלומר, הכתוב עוסק במהות, ולא בעצם המעשה. 

נפנה לפרשייה המופיעה אחרי המקושש – פרשת ציצית. "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" – נקודת המוצא היא 'כנף הבגד', השולית, ואף בעלת הגוון השלילי. (כאן לא ארחיב, ניתן לעיין בפרק על הציצית, ואף בפרק על הציצית כתיקון לחטא המרגלים – בספרי 'דרך הניגודים בפשט המקרא'. ניב 2021). 

הדגשה נוספת של נקודת המוצא, וגם של העשייה הנדרשת ביחס אליה: "וְנָתְנוּ, עַל צִיצִת הַכָּנָף".   מה נדרש לעשות? לשים "פְּתִיל תְּכֵלֶת". 'פתיל התכלת' מקשר למקום מסוים מאוד, הגבוה ביותר בעבודת המשכן – הקשרים של האפוד שעל חזהו של הכהן הגדול, ושל נזר הקודש שעל מצחו.

בהקשר שלנו, מהי פרשת ציצית? לנסות ולהעלות את הפרטים השוליים של החיים – בכיוון הגבוה האפשרי. 

אז, מהי העבירה שעשה המקושש? מעבר למעשה המסוים שנעשה, ההצעה כאן היא לראות בכתוב הכוונה למהות הדברים. המקושש, בניגוד לציפייה ליישם את השבת "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם - לָדַעַת כִּי אֲנִי י-ה מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא 13) – המקושש פעל בכיוון ההפוך. בפרפראזה: הוזיל את העץ הנשגב של השבת – לדרגה של קש. 

נ.ב. מהי נקודת הקשר בין הדברים ובין 'דרך הניגודים'? כפי שכתבתי גם בפרשה הקודמת, על המנורה בפרשת 'בהעלותך', שוב ושוב עולה התובנה של מרכזיות עמוד השידרה של השבת: השישה הרגילים מול השביעי המיוחד. זהו ציר מרכזי, העולה מפרק א' בבראשית – ועד לשנת היובל, וחוזר חלילה. העלאה של הרגיל – לכיוון נעלה יותר. 

יהיו הדברים ראויים לזכרו של אבי, אלחנן, שנלקח בדמי שניו. מעשיו היו מכוונים תמיד למהותם של דברים. גם במקצועו וגם בתרומתו, העלומה עד היום, לבטחון המדינה. האזכרה ביום ששי, כ' בסיוון.