לפרשת בהעלותך
המנורה ושבעת קניה.
האם הקנה המרכזי של המנורה נקרא 'המנורה'? "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת - אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".
ואם כך, האם הנר שעל הקנה המרכזי, גם עליו נכתב כי הוא מאיר 'אל מול פני המנורה'? מה הכוונה? נראה שהדברים חשובים, שכן הכתוב חוזר שוב על האמירה הלא ברורה: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ".
ומצטרפת שאלה שלישית: לשם מה כתוב שוב "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא", הרי העובדה שהמנורה מיקשה אחת כבר ידועה מתיאור יצירת המנורה? הדבר מוסיף קושי לקושיה בדבר 'מהי המנורה?', הקנה המרכזי או המנורה כולה?
ולהשלמה, כדאי לשאול לגבי משמעות הדגש של 'העלאת' הנרות במנורה.
1. באופן מעשי ברור כי 'המנורה' היא המנורה כולה, בעלת 7 קנים. אך כן, הקנה המרכזי גם הוא נקרא 'המנורה'. "לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה". לא ניתן לתרץ כי יתכן שהניסוח אינו מדייק, שכן הוא מופיע פעמיים בשמות פרק כה, ופעמיים נוספות בפרק לז.
אם כך: המנורה = 7 קנים.
המנורה = הקנה המרכזי.
אך גם, 6 הקנים, לעצמם – אינם 'המנורה', אלא אם כן הם מחוברים לקנה המרכזי.
וכדאי להוסיף, כי קנה אחד, הציר ההכרחי, הראוי לשם 'מנורה' – במידה ולא יצורפו אליו קנים נוספים, הרי שכינויו בשם 'מנורה' הוא חסר. ואולי לכך הכוונה בשאלתנו קודם, "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת": גם הנר השביעי, שעל הקנה המרכזי – אף הוא פונה אל שאר הנרות. אולי לכן חזר האזכור כי המנורה היא 'מיקשה אחת'. אמנם הקנה המרכזי הוא הציר העיקרי, אך המנורה אמורה להיות מיקשה אחת.
2. תבנית זו, 1+6=7, בהתאמה מדויקת, היא גם תבנית ה'שבת'.
השבת היא היום השביעי, הייחודי, המקודש.
'שבת' היא גם שבעת הימים, המרכיבים שבוע: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג 15).
וכן, גם כאן, ששת הימים הרגילים, לעצמם, אינם 'שבת'. הם 'שבת', רק במידה והם חלק מהיחידה הנקראת שבוע, הכוללת את היום השביעי, המיוחד.
וגם לגבי השבת כדאי להוסיף, כי שבת, היום השביעי, מקודשת ככל שתהיה – ללא הרקע וההכנה של ששת הימים הקודמים – משמעותה חסרה. רק 'לעתיד לבוא' תיתכן שבת שהיא 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים'. (מתוך תפילת מוסף של שבת).
כמו לגבי המנורה, ישנו גם מבט על השבוע – כשהשבת במרכז, ושלושה ימים משני צידיה. הרחבה הנושא בעיון לפרשת ויקהל, ספר שמות (כל העיונים נמצאים באתר 'דרך הסמל', בדף 'עיון בפרשה'). וכן בתמונה המצורפת, מתוך הספר 'דרך הניגודים בפשט המקרא', ניב 2021.
3. את העיקרון שבו ניתן שם מרכזי, הכולל גם חלקים נוספים הכלולים בדבר – פגשנו כבר בפסוקי הפתיחה של המקרא: לתוך מצב החושך נכנס האור, והם הובדלו זה מזה: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה". אך בסיכומו של יום שניהם נכללו בשם כולל: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר - יוֹם אֶחָד". המקרא משלב בין יום ולילה – לא במושג חדש, כמו 'יממה', אלא בהרחבת המשמעות של 'יום', הכולל בתוכו גם את הלילה, את החושך.
4. מה כל זה משנה? האם אנחנו עוסקים במונחים ובהגדרות? מה זה משנה אם שבת היא שם נרדף ליום מסוים של השבוע, או לשבוע כולו?
מה ההבדל? – עולם ומלואו. זוהי תפיסה אחרת של המציאות.
כשהשבת היא גם היום השונה, המקודש, וגם השבוע כולו – משמעות יום השבת היא השתקפות בתוכה - של ששת ימי המעשה שלפניה.
וגם להיפך – אם אין בכל יום של השבוע חיבור כלשהו, המוביל ומכוון אל ייחודה של השבת – הרי שאותו היום חסר משהו. הרגיל והייחודי, גם יחד, יוצרים את המהות הנקראת 'שבת', שבוע שלם ומושלם. מיקשה אחת.
ואולי זוהי ה'העלאה': אין זה מספיק שיהיו 7 קנים למנורה; נדרשת העלאה בלהב ובכוונה – של השלהבות השונות, סביב הרעיון העיקרי.
ובהתאמה, 'להעלות' את איכות ההתנהלות שבכל יום ויום, שכל ימי השבוע גם יחד יהיו מכוונים 'אל מול פני השבת'.
תובנות המעוגנות בחשיבה המקראית, כפי שמצאנו מתוך כפל המשמעות של המנורה, השבת והיום האחד – היו מביאות להתנהלות אחרת בעולם, במיוחד בימים של הפרדה והתנצחות, כפי שאנו חווים היום.
"הניגוד, במקום להוות מחסום להשתלבות – ישמש ליצירתה". (ק. לוי-שטראוס. 'הטוטמיזם היום'. עמ 114)