תצווה
קשר חוטי ועל-חוטי.
מה ההבדל בין פתיל התכלת שעל מצחו של הכהן הגדול - "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַי-ה. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת"; ובין פתיל התכלת, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו 38) ?
- אין הבדל.
החוט, אותו קושר גם עם הארץ בבני ישראל לשולי בגדו, כדי לרומם את התנהלותו, להעלות את מראה עיניו ואת נטיות ליבו לכיוון הקדושה – הוא אותו הפתיל, המהווה חלק מ'נזר הקודש' על מצחו של הכהן הגדול: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַי-ה. וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה". (שמות לט 31).
פתילי התכלת של כל עם ישראל מכוונים ומתקשרים אל הפתיל המיוחד, המהווה חלק מנזר הקודש. איך? בקשר על-חוטי, כמובן. ברוח.
ואכן כך מרחיב הכתוב בפרשתנו: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם. וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי י-ה". הכהן הגדול נושא על מצחו, בגאון אך גם בדחילו, את הכמיהה ואת ההתכוונות של כל אחד מבני ישראל. והחוט המקשר הוא פתיל התכלת.
נשים לב כי הפתיל, הניתן על ציצית הכנף, המתקשרת כמובן עם 'ציץ הזהב', אינו מכוון אל חפץ, מקודש, כמו האפוד והחושן, למשל. הפתיל מכוון אל מקום שמעל ומעבר – אל 'נזר הקודש', הציץ והפתיל גם יחד, שעל המצנפת שמעל מצחו של הכהן הגדול. המקום הפונה אל על.
'נזר הקודש' הוא מושג הקורא לעיון נוסף, היות והוא מופיע בהקשר מקביל גם אצל הנזיר. יותר מכך, עצם המונח 'נזיר' נראה כנגזר מכך.
את הנזירות מגדירים שני תחומים: האחד מובן למדי, הימנעות מענבים ויין. ואילו השני: "קָדֹשׁ יִהְיֶה - גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". (במדבר ו 5). הקדושה מתבטאת בגידול השיער. והכתוב מגדיר זאת מדויק יותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ". (שם שם 7). הקדושה גלומה בגידול פרע של השיער, ומכונה 'נזר' – בהקבלה ל'נזר הקודש', הציץ עם פתיל התכלת, שעל ראשו של הכהן הגדול.
מסתבר כי הכתוב מכוון בעקביות לחפש את הקדושה – במה שמעבר. מחובר למציאות הפיזית, אך פונה אל על.
בהקשר זה מעניין גם המושג 'פִּתּוּחֵי חוֹתָם', אותם כותבים או על ציץ הזהב. 'חותם' הוא דבר מוגמר וחתום, ואילו 'פיתוחים' מפנה אל הפתח, או בלשון מודרנית – אל הפיתוח וההתפתחות.
ומה אצלנו? מה זה אומר לנו? הקדושה אינה אי שם, 'מעבר'. היא נמצאת על אותו רצף, מה'כנף' השולית של פרטי התנהלותנו בחיי המציאות – ועד לפסגת הקדושה הארצית, על מצחו של הכהן הגדול בבית המקדש. אין אלו שני תחומים נפרדים, והחוט המשותף המקשר, פתיל התכלת – מנכיח זאת. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל 14).
התמונה מאתר מכון המקדש