משפטים

הציר המשותף. 

בחשיבה הרגילה – ניגודים נתפשים כהפכים, ולכן כסותרים. מכיוון שכך, המבט המנסה לראותם בכל זאת כחלקים של המציאות האחת, הקיומית, יצר את המונח 'אחדות הניגודים'. מתי והיכן מתרחשת אחדות ניגודים זו? – רק במחשבה האלהית, או באינסוף, בגנעדן, באחרית הימים, או בנירוואנה מסוג כלשהו. 

אבל, בחשיבה התנ"כית – הניגודים הם בעלי מובן אחר, ולכן הם נושאים מסר אחר. ומשכך, לעיסוק בניגודים יש משמעות מעשית, בתוך המציאות המוכרת לנו. ובעיון בפרשתנו, מתוך זווית העיון של דרך הניגודים – נפל לי אסימון, אותו חיפשתי. 

כבר עסקנו במהות השבת, כפי שחוזר שוב ושוב במקרא, כשישה רגילים - מול האחד הייחודי. הן בשבעת ימי השבוע והן בשבע שנות השמיטה. (בפרשה אף מובאים שני הנושאים יחד, ומאוד מעניין שמישור השנים מופיע לפני מישור הימים:" וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"). 

אך 'עיקרון השבע', כשישה מול הייחודי, מופיע שוב בפרשה: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד י-ה עַל הַר סִינַי.  וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים - וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". בחשיבה הרגילה פוטרים את הענין כ'עוד שימוש במספר טיפולוגי', או 'ברור, השבע הוא מספר מקודש'. אך כדאי להסב את תשומת הלב לאופן בו מציב הכתוב את מה שמייחד את הקריאה למשה – לזמן בו הוא נקרא לעלות ולקבל את דבר ה'. לא כתוב ששישה ימים הענן כיסה את ההר, וביום השביעי התרחשה התבהרות, ואז נקרא משה לקבל את הלוחות. היום השביעי אינו שונה מששת ימים שלפניו!  גם בו - ההר מעונן. 

הייחוד של השביעי, העובר כחוט השני במקרא, נעוץ בעצם הקריאה שהתרחשה בו. הניגודים, הרגיל מול הייחודי – נמצאים על ציר משותף. הייחוד הוא בהתרחשות השונה. האם החזרה כאן, על עיקרון השביעי מול ששת קודמיו - בא להוסיף ולחזק את ההופעות הקודמות של העיקרון, החל משבעת ימי הבריאה, עבור דרך השבת – עד לשביעיות של השמיטות והיובל? נראה שאכן כך. החזרה אינה חזרה בעלמא, היא באה להוסיף מימדים נוספים לענין ההצבה הראשונית של העיקרון. 

הדבר מתקף את עיקרון זוגות הניגודים בכלל. ההצבה המקראית השיטתית של זוגות הניגודים אינה 'שיקוף המציאות' בעלמא, ואף אינה 'מוטיב ספרותי מעשיר'. היא מהווה לבנת יסוד בהעברת המסר המקראי. הניגוד, הבא מול מצב ראשוני בסיסי ופשוט – בא להצביע על תהליך, של העלאה והתפתחות מול הבסיס, כששני הצדדים גם יחד בונים מסר בנושא המסוים. 

גם השבת – אינה יום מסוג אחר. היא פשוט היום השביעי - שנתקדש בבריאה, ושהעם אמור לקדשו בכל שבוע מחדש. אף השנה השביעית, נמצאת על אותו ציר של שנים רגילות, אך נעשית בה פעולה של השמטה ונטישה, ובכך היא נעשית ייחודית. השביעי אינו ייחודי ומיוחד – לעצמו. הוא יוצר, יחד עם ששת קודמיו 'הרגילים' – משמעות חדשה לרצף הימים / השנים. 

פתיל התכלת, ההופך את 'כנף הבגד' - ל'ציצית', שייעודה הוא "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", הוא חלק מפתילי הציצית, "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף - פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו 38). וכן, הקשת אינה מחזה מרהיב לעצמו, אלא היא ניתנת בענן. (כזכור, 'ענן' אינו קשור לגשם, אלא לחושך ולערפל). כך גם המוץ מול העץ, והעשב מול התמר (תהלים א' וצ"ב, בהתאמה). 

שני הצדדים הם על אותו ציר של 'צומח', אינם הפכים ואינם סותרים זה את זה. ועדיין הם נושאים מסר של שתי דרכי התנהלות אנושית - הופכיות. תלוי באיזה כיוון בוחר כל אחד ללכת, בכל צומת בחייו. 'ניגודים' נמצאים על ציר משותף. הם לא מ'פלנטות שונות', ואינם באים להנציח מצב של הפרדה. מכיוון שהם מהווים 'גבולות גיזרה' לענין משותף, הם נושאים מסר, של אתגר - לשילוב ולשיתוף. 

בימים אלו של קיטוב – תחום הניגודים שבמקרא נושא מסר, לא של 'איחוד הניגודים', אלא של אתגר השילוב, למרות שכל צד נשאר הוא עצמו. וכך אכן ראוי שיהיה: נאמן לעצמו – אך חותר לשיתוף. "הניגוד, במקום להוות מחסום להשתלבות, ישמש ליצירתה". (קלוד לוי-שטראוס).