כי תשא

הקטורת  -  ומצבי מחלוקת. 

לפני שהכתוב מפרט מהי הקטורת, מופיע תיאור של מועדיה – אימתי מקטירים. האם נוכל ללמוד מכך מסר לגבי תפקידה ומהותה של הקטורת, ואולי אף מסר מעבר לכך? 

"וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים  בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד" (שמות ל 7-8). 

הכתוב קושר את הפעולה של הקטרת הקטורת - למועדי העלאת הנרות. וזאת, אף לא בסדר ערב-בוקר, אלא דגש על בוקר-ערב. והרי הטבת הנרות (=ניקוי השאריות) יכולה לחכות להדלקה הבאה בערב? (כפי שנעשה הדבר לגבי הנר המערבי, נר התמיד). אלא – הדלקת הנרות במקדש מחוברת על ידי כך למעשה הבריאה, ליום הראשון. 

ואף זאת, לא רק כ'תזכורת סמלית לאור שבעולם', אלא לתבנית שנקבעה ביום הראשון, ביחס לחיבור בין המופרדים, האור והחושך – באמצעות נקודות ההשקה ביניהם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר - יוֹם אֶחָד". תבנית זו מופיעה במקרא שוב ושוב, הערב והבוקר כזמני חיבור. (למשל, חיבור עמודי האש והענן בקריעת הים - באשמורת הבוקר). 

גם לגבי הקטורת, ניתן היה לשים על מזבח הזהב כמות מספקת ליממה שלמה, אך הכתוב מדגיש – בבוקר ובערב, באותה תבנית של העלאת נרות המנורה. אף הקטורת מתחברת על ידי כך למעשה הבריאה, אך – אל היום השני, בו להפרדה-מחלוקת יש אופי אחר לגמרי מזו של היום הראשון.

הכיצד? היום השני מסתיים במצב מחלוקת תלויה ועומדת, ולכן גם לא נאמר בסוף היום 'כי טוב'. אמנם, סיפורו של היום השני, הפרדת היבשה מהים, בא לידי סיום ביום השלישי, אך היום השני מסתיים במצב של 'הכל מים'. ומצב זה חוזר על עצמו במבול. "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ. וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (בראשית ז 19). 

הדבר שמביא להבטחה כי מצב זה לא יארע שנית, וכי העולם ימשיך לחתור ליישובו – הוא קורבנו של נח: "וַיָּרַח י-ה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ.  וַיֹּאמֶר י-ה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". 

כלומר, הכתוב מצביע על כך, כי מעשי ידיו החיוביים של האדם, המסומלים בריח הניחוח, המופק בקורבנות בכלל  "עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי-ה", (כך מעל 30 פעם בתורה), ובקטורת בפרט – הם המפתח ליישוב מצב ההפרדה-מחלוקת האולטימטיבי בעולם. כשמצב זה מסומל על ידי המחלוקת התלויה ועומדת של סיום היום השני בבריאה.

המונח הידוע 'מחלוקת לשם שמים' – משקף בדיוק את המצב, בו יש שני צדדים, והשאלה אם הם פונים זה אל זה, הרקיע-שמים מפריד, או שהם מתבצרים במחלוקת, ואז מושכים, מהשמים חוצה.

התיאור של היום השני הוא של 'מצב קוסמי', ללא נוכחות האדם. אך סיפור המבול חוזר למצב זה, הפעם בשותפות האדם. מצב ענינים זה תקף, כזכור מהעיון לפרשת נח, גם לגבי האור והחושך שביום הראשון, החוזר שוב בסיום המבול. אות הברית, הקשת, הנכנסת למצב 'ענן', השייך למשפחת החושך והערפל - הפעם בשותפות מלאה של האדם, כצד בברית. 

וכעת, אחרי שהבנו את המקום והתפקיד של הקטורת, ניתן לעיין בקטורת עצמה. החלקים העיקריים שבה: "בַּד בְּבַד יִהְיֶה" – בחלקים שווים. בנוסף, על פי המשנה, ישנם גם חלקים משניים, בכמות מועטת יותר, התורמים למכלול. 

יחד עם זאת, ישנם גורמים העשויים 'למנף' את ריח הניחוח, אך נמנעים מהם, כמו הדבש. ויש גם תנאי: "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ". הייעוד והכוונה נחרצים. וכן, הימנעות מתרכובת-תערובת העשויה להיות זהה לחלוטין, אך בהגדרתה היא 'קטורת זרה'. 

ועוד תוספת של מהות – המלח שבקטורת. המלח מאיץ את הפקת המיטב מכל חומר וחומר, ואולי אף את חיבור כל הסממנים יחד. אבל גם, הפלא ופלא, קשור במהותו לאותו יום השני לבריאה, למים: 

"שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג (-רש"י)... שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח" (רמב"ן, ויקרא ב 13).

אך על ייחודו של המלח – בעיון אחר.