בשלח 2
אם נתבקש לבחור בפסוק החשוב בפרשה, כנראה שהבחירה שלי תיראה מוזרה. פסוק שיש בו בסך הכל 4 מילים, ואינו עוסק ישירות בחציית הים או בתלאות המדבר, אלא - בשבת.
שבת? השבת בכלל מוזכרת בפרשה? אה, בענין המן שירד מהשמים, להשביע את העם המתלונן. ובכן, ראוי להעמיד דברים על עיקרם, ולעיין אחרת במהותה של שבת, שבפרשתנו היא מוצגת לראשונה. (כידוע, בסיפור הבריאה אמנם נמצא הפועל 'לשבות', אך היום עצמו נקרא 'היום השביעי').
כל ילד יודע שבשבת – נחים, גם העבדים והבהמות. אבל, כאן ארצה להסב את תשומת הלב לעובדה, כי ה'שבת הסוציאלית' מוזכרת רק פעמיים, בעשרת הדברות, בשמות ובדברים, ובעוד חצי פסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת. לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג 12).
ואילו, למעלה מ-8 פעמים, כולל בפסוק זה, השבת מוצגת מזווית אחרת, על בסיס אחר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ - וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". = השבת היא צד ייחודי – מול שישה ימים 'רגילים'.
כלומר, זהו זוג ניגודים קלאסי, המעורר לבחון את שני הצדדים של הניגוד, ומתוך כך לעמוד על השוני, ועל התרומה של הצד השני – לעומת הצד הראשון, הבסיסי. מהותה של השבת נגזרת מתוך עיון בזוג הניגודים, שכאמור נזכר לפחות 8 פעמים בתורה.
'לפחות', כי לא רק מהותה של 'שבת', אלא שעל בסיס אותו הניגוד מוצגת גם שנת השמיטה, בדיוק באותה מטבע לשון, אלא שבמקום ימים מופיעות שנים. "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ - וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַי-ה" (ויקרא כה 3-4).
השבת היא אכן אחת המתנות המרכזיות שהמקרא העניק לאנושות, לפחות המערבית. אך מעבר לכך, עיקרון השבת במקרא הוא יסוד, המוצב כעמוד שידרה, החל מסיפור הבריאה, דרך ספירת העומר, ועד לשנת היובל, שאז הספירה מתחילה מחדש. ונשים לב כי 'שבת' אינה משמשת לציון היום השביעי בלבד, אלא גם כ'שבת הארץ'. כעיקרון, המבוסס על ייחודיות השביעי אל מול השישה הרגילים שלפניו.
ואם נחזור לפרשתנו, עיקרון השונות של השבת מוצב לבני ישראל לראשונה, בהקשר למן שירד מהשמים, שאותו "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת - לֹא יִהְיֶה בּוֹ".
על רקע הפעולה המעשית של ליקוט המזון יום יום, ובשיטתיות העקבית של דרך הניגודים – יש תפנית. ביום הששי, בו יורדת כמות כפולה של מן. והעם פונה למשה לשאול לפשר הדבר. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י-ה: שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי-ה מָחָר". ומשה 'מנצל' את התפנית גם להסביר את אחד מיסודות החשובים של השבת, ההכנה לקראתה: "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ".
כאן הגענו לפסוק המיוחד, בן 4 המילים, שבפרשתנו: "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי". מה המיוחד, למה הפסוק חשוב ומרגש? מפני שהפעם הקודמת שבו שבתו ביום השביעי – היה זה במעשה הבריאה: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".
ובפרשתנו, ברגע שהתוודעו בני ישראל לראשונה ל'שבת' – הם הצטרפו מיד כשותפים. נקודת ציון מהפכנית של הצטרפות למשימה, שהוצבה כבר במעשה הבריאה: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים - לַעֲשׂוֹת."
וכדאי להדגיש מחדש את האמור לעיל: שבת אין ענינה רק כיצד 'לשמור שבת'; ואף לא רק הרעיון החדשני של שביתת העבדים והבהמות. 'שבת' היא עיקרון יסוד, העובר כחוט השני וכעמוד שידרה במחשבת המקרא: לייחד ולהעלות (יום, או שנה) – אל מול רצף ה'רגיל'. ולכך התוודענו בפרשתנו.