בשלח
"וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ" – מהו הדגש של 'וישובו'?
אם 'שבים', זה אומר שיש שני מצבים: הראשון, ה'רגיל', והשני, כשהתווסף משהו למצב, שהמצב משופר יותר, נעלה יותר. (זו התמצית העקבית שמצאנו לעניין התהליך, המתרחש בין זוג ניגודים). משהו התרחש, שבגללו או בזכותו, נוצרה סיבה לחזור אחורה, 'לשוב על עקבותיו' – למצב חדש.
אמנם הכתוב נותן סיבה, כדי שפרעה יחשוב "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר". אך אני מוצא שפעמים רבות הכתוב כאילו מפשט עניין, אך בעצם מאתגר את המעיין לנסות לרדת יותר לעומקו. שכן, אם לא היה הזיהוי כי ישראל 'נבוכים בארץ', האם לא היו אומרים: "וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?" (לדוגמא, כתוב לגבי אות הקשת בענן, כאילו בא להזכיר לאל (?) לזכור את הברית עם האנושות. ראו בעיון לפרשת נח).
לפני שנחזור לסיבה כדאי לעיין ביעד של החזרה על העקבות: "וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת... נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם". הכתוב מדייק יותר בהמשך: " עַל פִּי הַחִירֹת". על סף החירות, או, בפני בחירת הדרך. (אם נרצה לראות את הדבר כציון שם מקום, קצת קשה, כיוון שמשתמע ש'פי החירות', כמקום, אינו על הים, אלא: "בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם").
אז מה פשר החזרה בדרך?
מבחינה מעשית, בשטח, היו שלוש תחנות: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" – למחרת ליל היציאה ממצרים. ואז, "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם - בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר". ומשם – חזרו אל נוכח הים.
ובכן, למה לא נסעו מסוכות - ישר אל 'פי החירות'? לשם מה החזרה?
- כדי להדגיש את החזרה, את השיבה, באיכות אחרת, אמרנו. והאיכות האחרת נוצקה בסוכות. ועל כך, על אופי ההתרחשות בסוכות, נכתב פסוק מפורש: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ולא רק כתיאור מעשי, אלא בעיקר: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם". (הזכרתי גם בעיון לפרשת בא, ואני מפנה שוב למאמרו של הרב שמעון קליין על הבנת הפסוק).
בסוכות, התחנה הראשונה אחרי היציאה ממצרים, שם "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם". כלומר, נשמו לרווחה בפעם הראשונה מאז היותם עבדים. ואז? - "הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": שם נוצקה בהם תודעה, מעבר לאירועים הדרמטיים עצמם. שם נכנסה התודעה ההיסטורית "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ".
ושם הוסבר לראשונה, לא רק עצם הדבר, כי יש להקריב קרבן פסח, כפי שנאמר עוד לפני היציאה ממצרים. אלא, גם מי הקהילה האמורה לחגוג: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", וכי מי שרוצה להצטרף לקהילה "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ".
ובנוסף, עדיין בסוכות, מבט אל העתיד: " וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ י-ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ואז: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים".
וכבר כעת, בסוכות, דע, עם ישראל: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה (=למען יעד זה) עָשָׂה י-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". בסוכות נוצקה התודעה של בני ישראל כעם, התחילה בניית זהותו, יעדיו וערכיו. ומשכך, ראוי לא רק לנוס מאימת השעבוד שהיה, אלא לחזור על העקבות, ולקדם את הבאות, כראוי לעם לקראת חירותו: "וְיָשֻׁבוּ - וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת".
ואכן, חג הסוכות מהווה שיקוף של אירועי יציאת מצרים, אך המיקוד כבר אינו באירועים עצמם, אלא במבט של עם, היודע את מקומו ואת ערכו. ולכן זהו חג שבו כבר פונים החוצה, אל עמי העולם: בסוכות מקריבים 70 פרים, כנגד 70 אומות העולם. וגם בזכריה: "וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ י-ה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת". (יד 16).
הדגשת הכתוב "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ" באה להבחין בין שני מצבים. בין מצב ישועה ומנוסה ובין מצב של פוטנציאל 'על פי החירות', שבו כבר יש בסיס לבחירה מודעת וערכית בדרך לקראת הבאות.
ואצלנו, הלומדים? לא תמיד כדאי לרוץ קדימה, לברוח ולנתק מגע, כל עוד לא התישבה התודעה והתגבשה הזהות. ואם וכאשר התיישבה – כדאי לחזור, לעמוד נוכחים מול הגורם לבריחה, ולבחור להתמודד עם האתגרים.
חציית הים היתה לא רק כהימלטות, אלא, כתהליך בונה, 'על פי החירות'. אמנם, בשלבים הראשונים אין לצפות כי הכל יתנהל על מי מנוחות, ויש מקום לעזרה: "י-ה יִלָּחֵם לָכֶם". אך בשלבים הבאים ברור כי מצופה מכם לקחת אחריות, כאמור: "בַּעֲבוּר זֶה (=למען יעד זה) עָשָׂה י-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".