ויצא

עיון ראשוני בפרשת ויצא לא העלה זוגות ניגודים בולטים. אך מרחב הזמן של השבת איפשר לעיין לעומק, ולמצוא פנינים, חדשים עבורי.

מסגרת הניגודים שמצאתי היא: מצד ראשון, כשיעקב בורח מפני אחיו – "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם", ולאחר חלום הסולם, "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה". (*). ואילו מהצד השני, בסוף הפרשה, עשרים שנה מאוחר יותר, כשלבן משיג את יעקב, שלקח את משפחתו וברח: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.   וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" – קודם מצבה, ולאחריה לוקטים אבנים הנעשות 'גל'.  

שוין, ביג דיל. אך, האם הכתוב ממנף את הסיפור, מתוך ההצבה של ניגוד זה, לכדי הצגת תהליך בעל משמעות?

אכן. יעקב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם". החלום, המלאכים העולים ויורדים בסולם, ולאחר מכן "וְהִנֵּה י-ה נִצָּב עָלָיו", עם ההבטחה "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"  - כל אלה מביאים את יעקב לומר: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם."ואילו בסוף הפרשה, אחרי הברית עם לבן סביב למצבה-גל : "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה". הכתוב מציין כי יעקב רואה, במציאות, את המלאכים ה'פוגעים' (פוגשים) בו, והוא מכנה זאת, אמנם לא 'בית אלהים', אלא רק 'מחנה אלהים'. 

הכתוב מציב בפנינו מסגרת של תהליך, בין אירועי תחילת הפרשה, אחרי 'ויפגע במקום', ובין האירועים בסופה, שאז 'ויפגעו בו'. ושאלת העיון היא: האם אכן יעקב עבר תהליך, המשתקף בתווך שבין הניגודים? (בתרשים המצורף מצוין התווך, שבפועל נמשך כדי עשרים שנה, באמצעות המשושה).

זיהוי תהליכים, דרך זוגות הניגודים שבכתוב:

לאחר תובנות החלום, בו משורטטים כיווני עליה וירידה, מופיע ביטוי יחידאי: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ". (אצל אברהם מופיע 'ויסע' או 'וירד'). וכבר התעכבנו על 'שאת', 'שאו', 'לשאת עינים', במגמה של עלייה. כלומר, יעקב, בהשראת החלום, המציב בפניו גם אתגר של הכרעה, האם הוא בכיוון של עליה או ירידה, נושא רגליו בנחישות אל עבר העתיד. האם אכן תצלח דרכו, להתעלות מעבר למשמעות שמו שניתן לו מלידה, כעוקב, ואף להשתחרר ממשא הכובד של הרמייה, בה לקח חלק? 

בעשרים שנות גלותו אצל לבן, כזכור, הוא מרומה, ומחליפים משכורתו פעמים רבות. כעת, בסוף הפרשה, מתרחשת תפנית: יעקב מפסיק לעקוב, ולקבל בהכנעה את תכתיבי הסביבה. "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן". התפנית אכן משפיעה על לבן: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה".  

- המסגרת של הניגודים, שנוצקה בסיפור, לכאורה באמצעות פרטים שוליים, משקפת ומדגישה תהליך של ממש, הנוגע לחייו של כל אדם. 
הצעה לעיון נוסף, למיטיבי לכת, בלימוד משותף בע"פ: 'מקומה של אי הידיעה'. 

א. יעקב השתתף במעשה רמייה, אף שאימו הנחתה אותו לכך. האם, במידה שיעקב היה יודע שגניבת הברכה לא התרחשה בחלל ריק, אלא מראש קיבלה אימו מסר כי 'רב יעבוד צעיר' – האם הידיעה היתה משנה לגבי נחישותו לצאת למסע לקראת גורלו, 'וישא רגליו'?

ב. בסוף הפרשה, לאחר 20 שנות מרות, יעקב מתעמת עם דודו לבן 'וירב בלבן'. הכתוב מדגיש כי התעמתות זו נעוצה בעובדה "וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". אילו ידע, האם היה אוזר עוז ומתעמת?

(*). אבני המקום ההופכים לאבן אחת בבקר. פרשנות מקובלת היא שהאבנים רבו ביניהן, על מי יניח יעקב את ראשו, ונעשו אבן אחת. אך צורך פרשני זה לא ברור, הרי כתוב 'ויקח מאבני המקום', ומשמע שלקח אבן אחת, מתוך אבני המקום. הדבר גם מתכתב עם קרבנו של הבל ש'לקח מבכורות צאנו', וכן עם דוד המלך, שירד לנחל ובחר חמישה חלוקי אבנים. לבחירה יש משמעות רבה. 

אם אכן פשט זה מקובל, יוצא שהכתוב מדגיש שמתוך הרבה אבנים, נבחרת אחת למצבה. והדבר בא להדגיש בעיקר את הניגוד שבין אירוע זה ובין אירוע המצבה בסוף הפרשה, בו מתקיים תהליך בכיוון הפוך, המצבה האחת, שנוספות לה אבנים רבות.