ויחי - עם הרחבה על גישת דרך הניגודים

יעקב משכל ידיו בברכתו את מנשה ואפרים. מדוע לא שם ימינו על ראש הבכור? – כי  "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". הפסוק מחזיר אותנו אל המסר שקיבלה רבקה, לגבי התאומים שבבטנה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". האם מתוך עיון בהנגדה, העולה מההקבלה שבסיטואציה, נוכל להגיע לתובנה חדשה? 

החל מפרשת בראשית העליתי מידי שבוע נקודה בפרשה, מתוך זווית העיון של 'דרך הניגודים'. כעת, בסיום ספר בראשית, אנצל את העיון, כדי להדגים את ארבעת השלבים השיטתיים של הגישה. 

א. עיון בזוג הניגודים. 

בשני המצבים מדובר על ידיעת המצב העתידי, ביחס להירארכיה בין האחים. בשניהם, רק אדם אחד בסיפור יודע זאת: רבקה אז, ויעקב כעת. ישנו הבדל, המתבטא בכך שרבקה נשארת היחידה הנושאת את המידע, ואצלנו - יעקב בוחר להצהיר על כך לעולם.שיכול הידים של יעקב על ראשי הנערים אינו מעלה ואינו מוריד, לגבי עצם הברכה. שני הנערים מקבלים יחד - אותה ברכה. שיכול הידים הוא בגדר הצהרה בלבד. ובאמת, מהי ההצהרה? 

ואצל רבקה? יתכן מאוד שהידע שברשותה מביא אותה לקחת יוזמה, ולהתערב בברכת יצחק. ואכן, ליצחק היו ברכות שונות, לבכור ולצעיר. 

מה היו ההשלכות של כך, של שמירת הידע אצל רבקה, ושל גילוי הידע אצל יעקב? כולנו יודעים מה היתה ההשתלשלות לאחר ש"בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ". יעקב נאלץ לברוח, וגלה ל- 20 שנה. ואילו אצל ברכת יעקב לא ידוע לנו על השלכות כלשהן.

אפשר להמשיך בעיון, ולחשוף ניואנסים נוספים. (מקובלת עלי הצעת חברי יואל גילון (גולדשטיין), כשביקש לשמוע דוגמה לגישה, שלמעשה מדובר בעיון במקרא בדגם של עיון בסוגייא בגמרא). 

ב. תהליך של התפתחות.

החידוש העיקרי שבגישה הוא בזיהוי כי, באופן שיטתי, הניגודים במקרא מוצבים באופן שאינו סימטרי: הצד השני של זוג הניגודים מגיע אחרי תהליך של עלייה והתפתחות. (היונה לאחר העורב, בסיום המבול; פתיל התכלת מול כנף הבגד; האור מול החושך; הקשת לתוך מצב הענן; וכו'). 

ומה אצלנו? שאלתי את עצמי מהו התהליך שהתרחש בנושא אצל יעקב, מלידתו ועד לערוב ימיו? מהן נקודות הציון שבדרך, עד לבחירתו להצהיר על הידע שברשותו בפני כולם, אף שההצהרה עצמה לא מעלה ולא מורידה לגבי גורלם, הצפוי, של נכדיו? 

הנקודה המענינת שעלתה היא: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". הסיטואציה דומה. יוסף מספר לאחיו, שכולם גדולים ממנו, על חלומות ההנהגה שלו. בזמנו, "אָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"; ואילו כעת, על ערש דווי, יעקב מחליט : 'די!'. הוא משנה את הכיוון, של שמירת / הסתרת  הידע על העתיד, שלפיו 'רַב יַעֲבֹד צָעִיר',  שהחל עוד לפני לידתו, ומחליט 'לשים את הדברים על השולחן'. כלומר, למרגלות המיטה. 

מוזמנים בנקודה זו לדון בשאלות: האם יש בכך תהייה של יעקב על נפתולי דרכו? האם יש בליבו על רבקה אימו? האם היה הכרח באי גילוי המסר שקיבלה – לאוזני יצחק? באיזו נקודה השתנו הדברים אצל יעקב? ואולי בכלל לא השתנו, ויש לקרוא אחרת את הניואנסים שבכתוב? ועוד ועוד.

גישת דרך הניגודים אינה מתמקדת בתשובות, באפשרויות העיון ובתובנות העשויות לעלות. זה כבר נתון למעיין, ורצוי למעיינים, בחברותא או בחבורה. הגישה עוסקת בהצבת הניגודים שבכתוב, בשאלה מה ניתן ללמוד מכך, ובשרטוט הקווים המנחים השיטתיים שנחשפו, ככלי עזר לפוריות העיון.

ואכן, נראה שהמשך הפרשה ממשיך לעסוק בשאלה שעלתה, בדבר ההשלכות של 'שמירת הדבר', של אי ההתיחסות להירארכיה ה'לא מקובלת', אך זו שתהיה מאוד נוכחת במציאות הממשית: לאחר ברכת הנערים, ולפני ברכת יעקב לבניו כולם, יעקב אומר ליוסף: " וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". ?? 

לא מצאנו בשום מקום איזכור לחרבו של יעקב, ואף לא לקשתו. בוודאי לא בהקשר לשכם, המצוינת כאן כשם מקום, או עם. למה הכוונה במילים אלו?  זאת, לעומת איזכור קשת בברכת יעקב ליוסף, העוסקת גם בשנאת אחיו: "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.  וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ". 

והנה, כשחוזרים לנקודה בה "ואָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז 11), "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" (שם שם 13). אולי, אולי, יעקב מזכיר ליוסף, ולעצמו, שהדברים היו עשויים להתגלגל אחרת, אם לא היה 'שומר את הדבר בליבו'? בכל מקרה, כאן, על ערש דווי, יעקב כבר לא שומר בליבו, אלא מצהיר הצהרה, אף שאין לה השלכה על המציאות.

ג. תפנית

השלב השלישי בגישת 'דרך הניגודים' הוא תפנית, המתרחשת לקראת סיום התהליך שבין זוג הניגודים. אצלנו נראה שהתפנית נעשית על ידי יוסף: "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה". 

יוסף, בעל חלומות ההנהגה, שבנקודה זו שבספר אכן מנהיגותו התממשה – הוא זה המנסה 'לתקן את טעותו' של יעקב! יוסף עומד על חשיבות סדרי העולם: הבכור הוא הראוי ליד ימינו של אביו. יש להיצמד לסדרי העולם הראויים!  

התפנית הזו מביאה את אביו להצהיר לעולם: נכון, אתה צודק, "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". – למרות שבכור הוא בכור, ולמרות ששניהם קיבלו יחד אותה ברכה – עדיין אני רואה חשיבות להצהיר: סדרי העולם והחברה חשובים, אך המציאות הממשית חשובה מהם. הנסיון להשאיר דברים בצל עלול להביא להשלכות לא רצויות.

ד. היעלמות מישור הניגודים. 'איון'

"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". 

אירועי הסיפור נכתבו, ובהם נשזר זוג הניגודים: בין המסר שקיבלה רבקה ובין הידע שהיה ליעקב, בדבר הקטן, שיעלה בעתיד על אחיו הבכור. דרך העיון בניגודים למדנו מה שלמדנו, הגענו לתובנות, איש כפי רצונו וכפי יכולתו.  כעת, לדורות, פרטי הסיפורים שבכתוב כבר אינם המרכז. אלא שדרך הניגודים, באמצעותם, התהווה המסר שמעבר לפרטים, עד עצם היום הזה:

הורים המברכים את בניהם בלילות שבת, מנציחים את הצהרתו של יעקב, בברכתו לנכדיו:  סדרי העולם חשובים, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, אלא שאין להתעלם מכך, שלעתים הצורך הוא 'לקלקל את השורה', לחרוג מהכללים. אולי גרם לכך הניסיון של יעקב מנפתולי חייו. אנחנו, נשארנו עם המסר.

התמונה של בנג'מין ווסט.