"שילוב הניגודים"

הקריאות לאחדות נשמעות שוב ושוב. אך למרות שתוצאות מצב הפירוד הן הרסניות עבור כולנו, ואין צורך לפרט - אין לקריאות אלו סיכוי רב להתממש. 

שכן, תודעת הפירוד התקבלה כיסוד מוסד של תרבותנו. אנסה לעמוד על עקרונות העומק שהביאו לכך, ועל הסיכוי לשינוי. 

בהתיחסו להשלכות הקשות של מציאות זו, הטענה המרכזית של הפרופ למשפטים משה כהן איליה, כי הבעיה נעוצה בחוסר של גיוון. בעצירה אקטיבית, במוסדות מרכזיים, של מי שמביע דעות שונות מה'מקובל'. הוא תולה בכך חוליים מרכזיים בתחומים המעסיקים אותנו. 

כלומר, האחדה חד-מימדית, במקום איחוד ושילוב. 

על מימד אחר של תודעה זו, מעמידה אותנו ההיסטוריונית פרופ' מור אלטשולר. היא טוענת לאחרונה כי דווקא האינטלקטואלים, והיא אינה מוציאה עצמה מכלל זה, נתונים יותר לסכנת ההליכה בעקבות רעיון, וחוסר בהפעלה של שכל ישר, המצוי יותר בקרב הקהל ה'פשוט'. 

מאין נובעים מאפייני המציאות הללו?

אחד היסודות לכך הוא העמדת מושג ה'אמת', במובנו השכלתני הצר - כמושג על בפירמידה התודעתית. כשה'אמת' מעל הכל, הרי שחשיבתנו ומעשינו כפופים למציאתה - וליישומה. זאת, בהכרח, על חשבון ה'אמת' של האחר. חיפוש האמת הלוגית מביא למצב של 'או - או'. וזהו שורש הבעיה. וככל שאנחנו לוגיים יותר, כך דבקותנו במצב זה נוקשה יותר. טיעונים לוגיים הם חזות הכל, ומראש אנחנו מחייבים עצמנו להישמע להם, ואף לפעול למימוש השלכותיהם, גם במחיר של פגיעה בערכים אחרים.

המובן המקראי ל'אמת' שונה בתכלית. מושג האמת הוא אכן יסוד מוסד במקרא, אך הוא אינו מתמקד במישור הלוגי. הוא אינו היפוכו של 'שקר'. היפוכו הוא 'רשע', כלומר במישור הערכי והמוסרי. יותר במובן של 'יושרה'. "כִּי־אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע" (משלי ח 7). 

הקידום האקטיבי של האמת, והדבקות בה, אמור להיות במישור היחסים הבין-אישיים והחברתיים. זהו האתגר אותו מציב זכריה הנביא, שיביא להתמרת ימי האבל לימים טובים.  "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח 19). 

זהו הנדבך הראשון לתודעה השונה, שכל כך חסרה במקומותינו. 

הנדבך הנוסף, והמכריע, להבנת המצב בו כולנו נתונים, הוא הבנה אחרת של מושג הניגודים. גם כאן, המקרא מציב חשיבה שונה בתכלית, המעמידה בפנינו אתגר ערכי, הקורא לפעולה. ניגודים (לאו דווקא 'הפכים', אלא מלשון 'מנגד') אין מטרתם להנציח את מצב הניגוד, אלא להיפך. המקרא מציב זאת כאבן ראשה, כבר בתיאור של היום הראשון לבריאה.

ולא, המסר המקראי אינו טמון בביטוי השגור של 'אחדות הניגודים', האוטופי השמימי, שבהתאם הוא גם עקר וריק מתוכן ממשי.העיון ברוחב ובעומק של הצבת הניגודים במקרא מעלה, כי ניגודים באים לברר את צדדיו של תחום מסוים, את הבנת המתח בתווך שהם יוצרים - ולחפש ולקדם את הדרך לשילובם. 

המושג הרצוי והראוי, לדעתי, הוא 'שילוב הניגודים'. הוא מכוון לתהליך בונה, יישומי, מציאותי, ערכי. לוי שטראוס: "הניגוד, במקום להוות מחסום להשתלבות, ישמש ליצירתה". ("הטוטמיזם היום", רסלינג 2003. עמ' 114). 

(ראו הדגמה של העיון ברוח זו, במאמר: 'המסע מכנף הבגד אל ציץ הזהב', באתר 'דרך הסמל').  

יתירה מזו, ניגודים הם תנאי, כמעט הכרחי - להתפתחות. מצב בריא ובונה בכל תחום הוא של 'גם וגם', לא מתוך טשטוש הצדדים, אלא בדרך של חיפוש דרכי השילוב ביניהם, כשכל צד נשאר נאמן לעצמו. ודוגמת האב-טיפוס לכך היא הניגוד שבין זכר ונקבה. ואיך לא, התרבות ה'מתקדמת' שמה לה למטרה לנגח גם יסוד מוסד זה.

שילוב הניגודים אפשרי - כשהשאיפה של שני הצדדים נשענת על מסד ערכי, על רצון ועל יעד משותפים. במידה והשאיפה מעוגנת ב'רשע', גם ללא כוונה מודעת לכך (שהרי הפוקוס הוא על הלוגיות ולא על היושרה), הרי שלא יעזרו קריאות לאחדות, גם כשהן באות מדם הלב. 

שינוי של מציאות הפירוד עשוי לבוא רק מתוך הבנה לעומק של עקרונות התודעה שהביאו אליו: התפיסה הצרה של 'אמת' שכלתנית מוחלטת, והתפיסה השגויה בדבר יעדם של ניגודים.  

את יסודות החשיבה המקראית בנושא הניגודים, ואת הקווים המנחים היישומיים שלה, חשפתי תוך עיון מדוקדק בפרשיות המקרא. את התובנות מתוך העיון פרשתי בספרי "דרך הניגודים בפשט המקרא". ניב 2021