המסע מכנף הבגד אל ציץ הזהב
הציצית זוכה בימים אלו להכרה מחודשת, וראוי להעמיק ולעיין מחדש בפסוקים אודותיה
חלק א.
שלושה שלבים לפרשת ציצית:
1. "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת - עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" - עדיין לא ברור מהי 'ציצית'.
2. "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף - פְּתִיל תְּכֵלֶת" - 'ציצית הכנף' היא בסיס, שעליו נותנים 'פתיל תכלת'.
3. "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת" - מהי בדיוק הציצית שהתהוותה?
3א. קריאה אפשרית של 'והיה לכם' היא כי 'פתיל התכלת' הוא הוא ה'ציצית'. אך אף שכתוב בהמשך 'וראיתם אותו' בלשון זכר, לא סביר שהכוונה לראיית פתיל התכלת בלבד. שהרי אם כך לא היה צורך בציצית הכנף, אם משתמע שמספיקה ראייה של פתיל התכלת.
3ב. קריאה אחרת, מסתברת יותר, היא כי 'ציצית' היא הסיכום של שני השלבים הקודמים.
כלומר: התהליך של עשיית הציצית שבכותרת הפרשה, "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת", עובר מהבסיס של "ציצית הכנף", דרך שלב מרכזי של עשייה "ונתנו..." – וכך מושלם התהליך: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת".
המעבר מלשון "לָהֶם" המופיעה בפתיחה, ללשון "לָכֶם" שבסיום מלמד כי אין כאן 'הוראות לייצור ציציות' גרידא. אלא להַכְוונה אישית וכללית, בדרך של שימוש באמצעי מוחשי – כדי להניע את האדם לעבר יעד של קדושה: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם".
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת" (במדבר טו)
הציצית היא שילוב בין ניגודים
הקריאה המדוקדקת של הפסוקים מעלה, אם כן, את התובנה כי 'ציצית' היא השילוב בין שני חלקיה: מצד אחד כנף הבגד כבסיס, ומצד שני פתיל תכלת, הניתן על 'ציצית הכנף'.
ואכן, התובנה החשובה מתוך זווית העיון במקרא ב'דרך הניגודים' היא, כי יעדם של ניגודים, המופיעים כאבן יסוד במקרא, החל מהיום הראשון לבריאה, הוא השילוב: כל צד משמש נדבך ליצירת מסר גבוה יותר, בדרך של 'גם וגם'. ובלשונו של לוי-שטראוס: "הניגוד, במקום להוות מחסום להשתלבות, ישמש ליצירתה". ("הטוטמיזם היום", רסלינג 2003. עמ' 114).
כדאי לעמוד על המשמעות של מצב של 'גם וגם': אין יתרון או עדיפות של צד אחד על משנהו, שכן זוג הניגודים משלים זה את זה. כל צד לעצמו הריהו מוגבל בגבולות עצמו. ברור כי כנף הבגד מוגבלת, שהרי אף אינה הבגד כולו. אך גם פתיל התכלת, כשלעצמו (ולצורך הבנת העיקרון אין חשיבות כרגע למה בדיוק הכוונה), אם אינו מוצב מול דבר שונה ממנו – הוא לא ישמש למסר בעל ערך. רק יחד, הפתיל על רקע כנף הבגד – רק אז יהיה לשילוב מסר בעל ערך.
'ניגודים' אינם בהכרח הפכים, אלא במובן של 'מנגד', או 'מול'.
בדומה, היום השביעי עשוי להיות בעל ערך מקודש רק על רקע ששת ימי המעשה הקודמים לו. והתורה, באזכוריה את השבת ואף את שבת הארץ, השמיטה, חוזרת על עיקרון זה שוב ושוב.
העיון ב'דרך הניגודים' מעלה את התובנה כי שילוב הניגודים הוא מסר מרכזי של המקרא. (הגישה נפרשת בספרי "דרך הניגודים בפשט המקרא". ניב 2021).
כנף הבגד
'בגד' הוא כיסוי, שמקורו נעוץ בחטא אדם וחוה בגן העדן. 'כנף הבגד' היא השוליים, פינת הבגד. 'כנף המעיל' נזכרת בהקשר שלילי, של קריעת מעילו של שמואל על ידי שאול, וכן בקריעת כנף המעיל של שאול עצמו, כרמז לאפשרות של הריגתו. יותר מכך, 'כנף' מוזכרת גם בהקשר שלילי, באיסורי עריות.
פתיל התכלת
מקובל לראות את פתיל התכלת כמרמז ומצביע אל רום תכלת השמים ואל עומק הים. נוצר הרושם כי סמליות התכלת מובילה לטוהר עליון עוצמתי. וכי אל כנף הבגד השולית מחברים את צבע התכלת, כשאיפה רוחנית לטוהר שמימי.
אך הרמב"ן מעמיד בפנינו הבנה שונה בתכלית. הרמב"ן מזהיר מפני היסחפות אחרי סמלים, היוצרים תחושה כי יביאו אותנו אל שערי שמים. להיפך, טוען הרמב"ן, חייבים להיות ערים לסכנה שבסמלים גורפים ונעלים.
"אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל"... והדמיון בשם גם הגוון (הוא) תכלית המראות. כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא. ולפיכך נקרא תכלת (במדבר טו 32).
"ואמר: ולא תתורו אחרי לבבכם - להזהיר ממנה שלא יטעו בה וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם זו המינות, אשר אתם זונים זו ע"ז. שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז, אבל יהיה לכם הכל לציצית". (שם 39). (ההדגשות שלי).
כלומר, גוון התכלת רומז למושג 'תכלית'. (לא במובן המודרני של יעד ומטרה, אלא במובן של סופיות. כמו 'ויכולו', או 'ככלות'). בסופיות, בלשון הרמב"ן 'ברחוקם' – הכל נראה בגוון התכלת = 'תכלית המראות'.
בלשוננו: באינסוף הכל נראה אותו דבר, בגוון של תכלת, המכיל את כלל הגוונים. ושם הסכנה, אומר הרמב"ן. "להזהיר ממנה שלא יטעו בה". ולא טעות בעלמא, אלא טעות חמורה ביותר: "שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז". בתכלת מיטשטשות ההבחנות, וכל אחד עלול לראות מעיני רוחו.
וכנגד סכנה זו באה הציצית: "אבל יהיה לכם הכל לציצית". יש להיזהר, אומר הרמב"ן, שלא להיסחף אל עבר אופק התכלת, אלא לעצור, ולכוון את התהליך בכללותו, מכנף הבגד דרך פתיל התכלת – לציצית.
בקריאה שלי, השלב השני, של נתינת פתיל התכלת, אינו התכלית, אינו נסיקה רוחנית ללא בקרה אל עבר תכלת השמים; אלא יש שלב שלישי של צורך בעצירה, בתוך התהליך, וסיכום התהליך באמצעות שילוב שני הקצוות, כנף הבגד ופתיל התכלת, יחד – לציצית.
ומה אומר הכתוב לגבי השאלה: היכן עוצרים? מהי ה'התהוות' הזו של הציצית?
חלק ב'
והיה לכם לציצית
פתיל התכלת, הניתן על 'ציצית הכנף', מצוי רק במקום נוסף אחד: בלבוש התפארת של הכהן הגדול. פתיל תכלת אחד קושר את החושן לאפוד שלא יזוח. אך נראה שהפתיל הקשור באופן אמיץ יותר לפרשת ציצית הוא פתיל התכלת הקושר את ציץ הזהב - מעל המצנפת שעל ראשו.
"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַי-ה. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה". (שמות כח 36-37).
וכן: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַי-ה. וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה" (שמות לט 30-31).
ניתן לומר על פתיל התכלת הניתן על ציצית הכנף, כי הוא מחובר בצידו השני, החותר אל על, אל מעל מצחו של הכהן הגדול. אל ציץ הזהב נזר הקודש, שעליו יש פיתוחי חותם קודש. פרשת ציצית מכוונת, אם כך, אל מקום נעלה ביותר בעבודת הקודש.
לא ניתן להתעלם מהזהות הלשונית שבין 'ציצית' ובין 'ציץ הזהב', המחוברים שניהם בפתיל התכלת.
בקריאה שלי, 'ציצית' היא הנקודה בתהליך, המתחיל בכנף הבגד, אליו נקשר פתיל התכלת, שתכליתו מכוונת הכי גבוה בעבודת הקודש. אלא, בהתאם לאזהרת הרמב"ן, יש לשים אל לב בתוך התהליך, ו'להוריד' את היעד העליון של 'ציץ הזהב נזר הקודש' – למקום המתאים, באופן שישקף את קיומו המציאותי של האדם. לחתור אל הנקודה המציינת את השילוב המתאים והראוי, בין 'כנף הבגד' הארצית ובין שאיפת ההתעלות אל עבר הקדושה, אותה מסמל 'ציץ הזהב'.
לנקודה מופשטת זו, שכל אדם אמור למצוא בעצמו, הכתוב קורא 'ציצית'. "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת". ואכן, בפועל, פתיל התכלת משתלב כחלק נלווה בלבד למערכת הבסיסית של 'ציצית הכנף'.
יורשה להעיר כי הדברים מתכתבים עם 'דרך האמצע' של הרמב"ם. בפרק ד' של 'שמונה פרקים' מסביר הרמב"ם, כי שני הקצוות בכל תחום התנהגותי – שליליים באותה מידה, ויש לשאוף להתנהלות של 'שביל זהב'. אדם אמור לשום (לשון שמאות) כל העת ביושר ובאופן דינמי - היכן הוא עומד על הסקאלה שבין שני הקצוות, ולתקן את דרכו. הרמב"ם מביא שם את הפסוק "וְשָם דֶּרֶךְ - אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ 23).
חלק ג.
הציצית כאות ברית, של ברית סיני
על הציצית לא נאמר במפורש שהיא משמשת כאות. אך נאמר שראייתה תביא לזכירה של כל מצוות האל, ולעשייתן.
"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת י-ה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". (במדבר טו)
בברית הראשונה עם האנושות, ברית נח לאחר המבול, נאמר כי הקשת בענן היא אות הברית, שראייתה מזכירה את הברית עצמה, 'ברית עולם' בין האל ובין 'כל נפש חיה אשר על הארץ'. 'קשת בענן' אינה תופעת טבע גרידא, המופיעה בעיתות של גשם, שכן 'ענן' במקרא אינו קשור לגשם. ('ענן' משתייך לקבוצה 'חושך ענן וערפל').
לאות ברית זה יש פן קונקרטי ומעשי: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן - וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". הקשת, ממשפחת האור, ניתנת בענן, כהקבלה להכנסת האור בבריאה. אות ברית זה, לברית הנכרתת עם האנושות אחר המבול, מאתגר את האדם להכניס אף הוא אור וצבע - כשאלו חסרים.
אף לשבת כאות יש כמובן פן מעשי: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי י-ה מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא 13).
וכן בבריתות נוספות: הבתרים, אותם מכין אברהם במה שקרוי 'ברית בין הבתרים', באים כמענה לבקשת אברהם "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?", כאות לברית הירושה עצמה. (בראשית טו 8).
וכן, "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב 13). הוספת המלח לכל הקרבנות, כתנאי לקיום הברית עם האל. ("דרך הניגודים", 'מלח הברית', עמ' 75-79).
ברית סיני
לקראת ברית סיני נאמר לעם ישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". (שמות יט 5-6). מילוי המשימה, קיום הברית, אמור להיות מיושם בארץ המובטחת. אלא שבדרך אירעה ההסטה של חטא המרגלים, שגרמה לכליון דור המדבר כולו, לפני הכניסה לארץ.
פרשת ציצית מול חטא המרגלים
בלב פרשת ציצית ישנה אזהרה מפני מה שעלול להפריע לתהליך העליה בקודש, ולהסיט מהיעד של "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם": "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". המונחים של פסוק זה אינם כלליים בעלמא. הם מרמזים באופן ישיר לפרשת חטא המרגלים, המתוארת בפרקים הקודמים לפרשת ציצית.
כלומר, האזהרה 'ולא תתורו' מקפלת בחובה ציון קונקרטי של הפרעות העלולות להתרחש בתהליך העליה הרוחני. חטא המרגלים איים להסיט את העם ממילוי ייעודו להגיע לארץ, מלממש את ייעודו כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש'; ובהקבלה, האזהרה 'ולא תתורו' מציינת את הסכנה של היחיד ושל העם כולו – העלול לסטות ממימוש התהליך של העלייה בקודש. תיאורי ההסטה בשני המישורים אכן מתמקדים במראה העינים ובשיפוט לקוי.
(הכוונה בעיקר למונח 'ולא תתורו', המתכתב עם המונח 'לתור את הארץ', החוזר ונשנה בפרשת המרגלים. זאת, לעומת המונחים 'לרגל' ו'לחפור', המופיעים בתיאור החוזר של הפרשה בספר דברים. ההקשרים בין הפרשיות נידונים בהרחבה בספרי "דרך הניגודים בפשט המקרא". ניב 2021. בפרק "פרשת ציצית – ולא תתורו". עמ' 121-124).
אם כך, ניתן לראות את פרשת ציצית כבאה לתיקון ההסטה מדרך הייעוד של העם, בדרכו למימוש יעדו בארץ. בדרך למילוי חלקו בברית עם האל. ניתן לראות את הציצית כמשמשת 'אות ברית' לברית סיני, הברית בין האל לעמו. המסר של פרשת ציצית הוא, כי ראייתה תביא לזכירת המצוות כולן, ולעשייתן – עד להגעה ליעד "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים".