לפרשת בהר סיני

שבת, שבועות, שמיטה - ויובלות.           

הלשון המתארת את השנה השביעית, השמיטה, 'שבת הארץ' - מקבילה במדויק ללשון המתארת את היום השביעי, השבת השבועית."שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַי-ה". 

מקביל ל: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַי-ה" (שמות לה 2) 

מתוך בסיס השמיטה, "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן" הארץ, הכתוב ממשיך לשנת היובל:  "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה". 

לגמרי מקביל לספירת השבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה" (ויקרא כג 15-16). 

אך, יש שוני, שעליו כדאי לעמוד. 

לשבת השבועית נלווה שוב ושוב התואר 'קדש'. ואילו ביחס לשבת השנתית, שבת הארץ, לא נכתב 'קדש'. 

ומה לגבי ההמשך, של ספירת 7X7, השבועית והשנתית? "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם - מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כח 26). חג השבועות, בתום הספירה של 7X7 + 1, הוא 'מקרא קדש', כמו כל שאר החגים. 

ואותה ספירה, 7X7 + 1, הפעם של שנים – מביאה לשנת היובל, שאז "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". 

כלומר, מתוך התשתית הבסיסית, המופיעה כבר בבראשית פרק א', של ששה מול השביעי הייחודי – נוצרת מערכת, סביב עמוד שידרה מרכזי: בתחילה של שבועות, ובהמשך של שנים. אך הבסיס של קדושת היום השביעי, כבר בבריאה, אינו מובן מאליו. אינו ממשיך באופן אוטומטי. שנת השמיטה אינה מכונה 'קודש'. התהליך מקבל קדושתו בהמשך, במעלה השנים לקראת היובל – רק מתוך מעשי האדם. מתוך העיקרון הבסיסי, של ששה רגילים – וייחודו של השביעי. 

הקדושה תגיע עד לפיסגה של שנת היובל, "וְקִדַּשְׁתֶּם" – כל עוד העיקרון ממשיך להיות מיושם: ששה רגילים מול האחד הייחודי, המתקדש מתוך מעשי האדם. או אז "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ", ו "וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" – לשוב ולהתחיל מבראשית. 

ואכן, הכתוב מציין במפורש כי לאי קיום של התהליך במלואו, אי הגעה כראוי לשנת היובל – יהיו השלכות: "אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ . כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו 35). 

ואולי לא לחינם שנת היובל מוכרזת, במועד האומר דרשני: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" – דווקא ביום הכפורים.