לפרשת אמור
למהותם של המועדים. .
תמיהה גדולה מסתתרת בין הפסוקים, שלכאורה הם פשוטים וברורים. "מוֹעֲדֵי י-ה, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". הרשימה של המועדים נפתחת, לא במועדים – אלא בשבת. רש"י אכן שואל: "מה ענין שבת אצל מועדות"?
אך שאלתנו אחרת. ניתן לראות את השבת כיסוד המועדים, ובהחלט ניתן להבין את איזכורה בראש הרשימה. אך יש תמיהה גדולה בהרבה. שהרי אחרי "אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", והרי ששה ימים אלו בוודאי ובוודאי לא נחשבים ל'מועדים'. מה בא הדבר ללמד אותנו?
אני חש כאן את קוצר הרוח של הקורא, ש'הכוונה הכללית' של הפסוקים מובנת לו ושגורה בפיו. ובכל זאת אתעקש על השאלה: מה פשר האיזכור של ששת הימים, הרגילים והשגרתיים, בראש רשימת המועדים?
אלא, כנראה, אין כאן 'רשימות', של 'מועדים' לעומת 'לא מועדים'. יש בפסוקים הַכְוונה להבנת עצם מהותם של המועדים, כאמור בכותרת.
'מועד' אינו עומד בפני עצמו. תוקפו של מועד נעוץ בהוותו ניגוד לרגיל; בהיותו היעד והשיא של תהליך, שתחילתו בימים הרגילים והשגרתיים. למועד אין משמעות ללא שיקופו על רקע העשיה הרגילה.
דבר זה אינו מודגש בכתוב לגבי המועדים, שלוש הרגלים וחגי תשרי. אך בהחלט זהו יסוד מוסד בצורה שבה מוצבת השבת: פעמיים בלבד במקרא השבת מצוינת כיום ייחודי, של מנוחה וכו'. אך עשר פעמים השבת מוצגת כניגודם של ששת ימי המעשה.
כלומר, מהותה של שבת נגזרת מתוך הוותה ניגוד לששת הימים הרגילים שלפניה. וכנראה מהותם של המועדים נגזרת על רקע הבנת מהותה של שבת. זהו פן נוסף המסביר את הופעת השבת בראש רשימת המועדים. כמובן שמעבר לבסיס זה, לכל חג ומועד יש צביון ורעיון מוסף משלו. אך לא זה הנושא כאן.
כלומר: על פניו הפרק מציב רשימה של מועדים. אך, העובדה שהרשימה פותחת ב"שֵׁשֶׁת יָמִים", רגילים לחלוטין, מלמדת: לא ב'רשימות' עסקינן, אלא במסר הבסיס של החשיבה המקראית, שניתן לסכמו, אולי: 'הכל התפתחות'.
הפרטים, הרשימות וההוראות – כל אלו חשובים, כמובן. אך, מעבר לכך חשוב להטמיע את התודעה, כי אמור להתרחש כל העת תהליך של התפתחות: מהרגיל אל עבר הנעלה יותר. המציאות היא מציאות של רצף, ותפקידנו לא להרפות ממגמת העליה.
הרחבה ופירוט בהבנת הנושא בספר: 'דרך הניגודים בפשט המקרא'. ניב 2021. גם לגבי הבנת מהותה של 'שבת' (רמז: 'שבת' אינו שם נרדף ל'יום השביעי'. שהרי אנו מוצאים גם 'שבת הארץ'). וגם לגבי הצורך החיוני לעצור את מרוצת ה'מובן מאליו', בו התרגלנו לקרוא את הפסוקים השגורים.