להעמקת המרכזיות של נושא הכיוון והיעד, אביא גם עיון בפסוק: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". (דברים ל 11). (עיון מקוצר, מתוך 'דרך הניגודים בפשט המקרא'. ניב 2021. עמ' 187-190).
מהי המצווה? אנו עומדים בסיום חמשת חומשי התורה, אחרי פירוט נרחב של נושאים וציוויים - כיצד יש להבין ’מצווה׳ בלשון יחיד?
הפירוש המילולי של הפועל ’לצוות׳: הפניית אצבע, יד, או שרביט, המתווים כיוון. זהו מונח מקביל ל׳תורה׳ - ’הוראה׳, שמובנה הוא התווית כיוון, כפי שעושה האצבע המורה.
מכאן עולה כי ’מצווה׳ היא התווית כיוון, מעין מצפן. והאדם מתבקש לחפש אותו בתוכו, בפנימיותו, כמו גם במעשיו. ’בפיך ובלבבך — לעשותו׳. התנהלותו היא פועל יוצא של הכרעתו האישית, כפי הפנמתו את הרוח הכללית, אותה רכש, באמצעות פרטי המצוות שבתורה.
תובנה זו בדבר ה׳מצווה הזאת׳ עולה בקנה אחד עם תובנתנו בעניין היעד האחד, גם בנושא הסמלים. (הרחבת הנושא בפרק 'מידרג של סמלים', שם, עמ' 160)..
הכיוון הכללי נבנה מתוך אוסף הפרטים. הפרטים הכרחיים, שכן הכיוון אינו יכול להבנות מתוך רעיון גרידא. יחד עם זאת, הפרטים הם ברמה של פרטים, ומטרתם היא לשמש אמצעי, ליצירה וביסוס של המגמה האחת. למצוות ולסמלים יש קווים דומים, של פרטים סביב חוט שדרה מאחד, היוצרים יחד מערך שלם. גם וגם: גם ריבוי פרטים, הבונים תשתית, וגם יעד אחד, מאחד.
שני הכיוונים מתקיימים זה לצד זה: פירוט ואיחוד. אלא שאין משקלם זהה. כיוון הפירוט עלול לגלוש ללא גבול, שהרי פרטים והקשרים נוספים מתדפקים תדיר בשערי התודעה, לאין קץ. ואילו כיוון האיחוד לעולם מחזיר את המעגלים אל מקורם, משם יוכלו לצאת שוב. אף רצוי שכך יהיה, להרחבה ולהעשרה, אך מרכזיות המקור לא תאפשר למעגלים לאבד את הכיוון וללכת לאיבוד.