24.6.16
מאיפה מתחילים?
כלומר, יש המון לומר, להראות, להסביר. אבל הענין הוא שזה לא ילך עם 'רשימה'. רשימה של נקודות, של נושאים לפיתוח ולהעמקה. הענין הוא שזה מעגל, בסיס היקפי, שכל נקודה בו מתכתבת עם נקודה אחרת במעגל, מרחיבה ומעגנת אותה, ואת המעגל כולו, ובאותה מידה גם מושפעת מנקודות אחרות בהיזון חוזר.
לכן השאלה היא: מאיפה מתחילים?
מהתנ"ך? מהסמלים? מהתיאוריות עליהם? מדוגמאות ממחישות? מהדברים הידועים והמוסכמים, או מהחידוש, שאולי לא פשוט לקבלו? מהבעיתיות הקיימת, או מהחזון הפוטנציאלי?
לכל אופן של התחלה יהיו יתרונות וחסרונות, אז העיקר – להתחיל...
פרק 1.
מהו התפקיד של הסמל בעולמנו?
- להניע את העולם. בכיוון של התפתחות.
נכון, לא פחות מזה, לדעתי כמובן.
אין צורך להיבהל או להתרגז על צרות המבט, לכאורה. כמובן שאמרו זאת גדולים וטובים.
קסירר, למשל. ארנסט קסירר, הוגה דעות, שכתב את 'מסה על האדם'. 1874-1945.
"השכל הוא מושג לקוי עד מאוד ואין בכוחו להקיף את צורות החיים התרבותיים של האדם בכל עושרן וריבוי הפנים שבהן. אך כל הצורות האלה צורות סמליות הן.
לפיכך, תחת להגדיר את האדם כ'האדם התבוני' מחובתנו להגדירו כ'האדם המסמל'.
בכך נוכל לציין את ייחודו ולהבין את הדרך החדשה הסלולה לפניו – הדרך אל הציוויליזציה". עמ' 41
לא פחות ולא יותר ! קסירר טוען כי הכינוי "האדם התבוני" אינו תיאור מספק לאדם. כי מה בכך אם הוא תבוני, ושכלו רב משל כל יצור אחר בעולמנו. השאלה המשמעותית היא: מה הוא עושה עם תבונתו? כלומר, נכנסות שאלות של הערך ושל ההתפתחות של מעשי האדם. ועבור אלו תכונת התבונה אינה מספקת. התבונה עלולה לקדם כיוונים שליליים בהחלט, הרסניים, כפי שידוע לכולנו היטב. יתכן שניתן לראות בקידום ההרס צורה של הישג, בתחום הטכנולוגי או המדעי, אך ברור לכל כי אין זה הישג ראוי למהותו של האדם.
לא, בשורה התחתונה נרצה, כולנו ללא יוצא מן הכלל, לראות את תכונתו המהותית של האדם כמפתח את העולם, ואת עצמו, למקום טוב יותר. (וחורשי הרע, תשאלו, שמשקיעים כל מירצם בטיפוח הרס? נראה שגם נקודת המוצא שלהם היא לפתח את העולם, אלא שדרכם, והבנת העולם שלהם מוטעות מן היסוד).
התנאי לפיתוח הוא כח הסימול. ללא דמיון, הרואה מעבר למציאות העכשווית, לא ניתן לשרטט כיוון של התפתחות, לא להניע לכיוונו, ובוודאי שלא לממשו. זהו כוחו של הסמל.
ולמי שהפריעה השאלה 'מהו תפקידו של הסמל בעולמנו', שנשאלה ללא שאלה מקדימה 'מהו סמל', זה הזמן לנסות ולענות. הדגש בעיסוק ב'דרך הסמל' אינו, למרבה ההפתעה, בסמל כשלעצמו, בסוגיו, במיונו ובהגדרתו. הדגש הוא על פעולתו, השפעתו, הנעתו. פחות חשוב מיהו בדיוק הסמל. או מכיוון הפוך: סמל הוא זה, במידה והוא פונה אל מעבר למציאות, ומניע את האדם בכיוון זה. לכל הפחות, מנסה להניע.
נכון, מתאימים להגדרה זו גם סמלים המניעים במשחק פוליטי, או במגמה צרכנית. נכון. וכאן נכנסת לתמונה הבחנה נוספת, לגבי איכותו של הסמל. איכות זו נמדדת, למעשה, במידה בה הסמל פעל והשפיע, בכיוון התפתחות חיובי.
ידעתי שלא כדאי להסתבך בשלב כל כך מוקדם בהגדרות. אין זו דרכו של הסמל, להסתבך. הסמל מבקש להצביע על כיוון, ולנסות להניע. לא להתעקש ולא להסתבך. אמרנו. השימוש בסמל מבקש לעקוף את הסיבוכים, שבעיקרם באים מהתחום השכלתני. הסמל מבקש להתחבר אל משהו רחב יותר בנו, שהשכלתנות מהווה חלק ממנו, תחום החוויה, אולי. תחום החוות.
הכיוון אותו ננסה לפתח, אם כן, אינו מתמקד בסמל עצמו, אלא בכך שהוא חלק ממערך. מערך בו, מצד אחד, רוחש העולם, על עוצמתו, חוקיותו, מורכבותו וסודותיו, ומצד שני האדם, שמנסה לפלס את דרכו בו. האדם, על עוצמתו-חולשתו, על מורכבותו-הפכפכותו, כשמעבר לכל אלה מרחף סימן שאלה קיומי, של משמעות, אצל כל אדם באשר הוא.- הסמל הוא בתווך.
נקודת המוצא של 'דרך הסמל' היא, כי תפקיד הסמל הוא לתווך בין הצדדים. לשמש כאמצעי ממשי לעזר במציאת ערוצי הבנה והנעה בתוך המערך. לא להסתפק בהסבר, כאוסף רעיונות מעניינים, אלא להבין לעומק את כוחו ואת פעולתו עלינו. ככל שנבין, יתכן שישמש אותנו בפועל כאמצעי להתפתחותנו בעולם, אולי ?
מכיוון שנרצה לעיין בתפקיד הסמלים בתנ"ך, בפרק הבא המיקוד יהיה, שוב, לא על הסמלים עצמם, אלא על אופן קליטתם. קסירר הניח את המסד להבנת כוחו של הסמל. אך כדי להבין את אופן פעולתו עלינו, כדאי שנעזר במשנותיהם של מי שהתמקדו בתכונות השכל והנפש של האדם. יונג, למשל.
פרק 2
היפוך הכיוון
למדנו מקסירר כי תכונתו הבולטת של האדם היא לראות מעבר לאופק, לדמיין ולתאר אפשרויות שבכוח, ולהביא להתפתחות לעברן. להשתמש בכוח הסמל.
"בלי הסמליות יהיו חיי האדם דומים לחיי האסורים במערה, כמסופר במשל המפורסם של אפלטון. חיי האדם יהיו מוגבלים במסגרת צרכיו הביולוגיים ועניניו המעשיים. לא ייפתח לפניו הפתח אל 'העולם האידיאלי'". (שם, 55)
המבט קדימה הוא העיקר.
והנה, זהו גם מאפיין מרכזי לתורתו של יונג. הוא קורא תיגר על תורת מורהו, פרויד, המתמקד בהעמדת הסיבות להתנהגות האדם על יסוד עיקרי, היצר. טוב ויפה, אומר יונג, אך הדרך שתתרום לאיזון אינה רק בניתוח סיבות, אלא יותר - בבירור התכלית. יונג הופך את הכיוון: במקום דגש על 'למה', הוא מברר 'לשם מה'.
"הדרך הסינתטית או הקונסטרוקטיבית בין שתי השיטות. עוברת דרך הארכיטיפים הקולקטיביים". (הפסיכולוגיה של הלא מודע. 77)
יונג מעמיד את התמונה על שני קטבים: תכלית, שיכולת הסימול חיונית למימושה; ומהצד הנגדי - שורשים בתשתית הקיום, הנעוצים אף הם במצע הסמלי, המשותף לכל בני האנוש. רק חיבור בין קטבים אלו, אומר יונג, עשוי להביא לבניה של מערך חדש ויציב, המאגד יחד זרמים שונים.
חשיבות תורתו של יונג אינה בהדגשת כיוון, המנוגד לכיוון ששלט קודם לכן. חשיבותה היא בהעמדת שני הכיוונים זה לצד זה, ומציאת הדרך לשלב את איכויותיהם יחד, לבנין יציב יותר. כפי שנראה בהמשך, שילוב שני צדדים מנוגדים יחד הוא עיקר מהותי לדרך ההתפתחות של האדם. בראשונה כקולט ובהמשך כיוצר.
עיון בתנ"ך ב'דרך הסמל'
מחקר המקרא מרבה לעסוק בחומר הכתוב, להשוות נוסחים, לבדוק מקורות, לשער השערות לגבי הסיבות שהביאו לניסוח כזה או אחר. בכל אלה יש ענין רב, התורם להרחבת הרקע של הכתוב. אך, זהו עיסוק בחומר ובסיבותיו, ופחות ברוח וביעדיה. למותר לציין, כי לעתים העיסוק המפורט בפרטים אינו משאיר פניות מספקת לראייה מעבר לכך, של התכלית והמסר, בבחינת 'מרוב עצים אין רואים את היער'.
מצד שני ניתן להדגיש את הרעיונות הרוחניים הנשגבים אותם ניתן למצוא בתנ"ך., רעיונות שאכן השפיעו על ההתפתחות האנושית. אוניברסליות, שבת, עבדות. דיון זה מתרחש כל הזמן : 'מה ניתן למצוא בכתובים'.
האם לעיון בתפקיד הסמל יש ערך מוסף, מעבר לעמידה על מציאותם של הרעיונות בכתובים.
- בחיבור לאישי, בחיפוש האקטיבי, ובכח הגילוי.
היפוך כיוון? את העיסוק בתנ"ך וברעיונות שבו, מתוך טקסטים כתובים, מאפיין דבר מרכזי: מביאים בפנינו פירות של עיון ומחקר, בעיקר כמסקנות, דבר המביא לחוות דעת כזו או אחרת. להתרשם, להתנגד, להתעניין או לראות את החשיבות, בעיקר כשהדובר או החוקר הוא דמות ידועה ובעלת שם. האדם השומע, המקבל את הניתוחים והמסקנות, נמצא למעשה במעמד של שפיטה, של הבעת דעה ביחס למה שמובא בפניו.
בלימוד חי ב'בתי מדרש' יש יותר מקום לחוויה ממשית מתוך הדברים, לאפשרות של תובנות עמוקות. אך עדיין קיימת הנטיה הרגילה להבין ולפרש, ל'יישב את הכתוב'. כלומר, לסמן 'וי' על הקטע, ולהמשיך הלאה.
שונה הדבר במידה ונוצר חיבור ממשי לדברים, סקרנות אמיתית, המביאה אדם לחפש בעצמו תובנות וגילויים חדשים. כיצד עשוי להתרחש היפוך כיוון זה?
פרק 3
אופן הקליטה
ישנו פסוק שמבחין בין שני מצבים: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". (דברים ד,39).
בין מצב של ידיעה ובין מצב שבו הדברים מתישבים על הלב. יתכן שאלו שני שלבים. מה שמוכר לנו היום בעיקר זהו מצב הידיעה, שהרי אנו אנשי שכל ולוגיות. וכדי שהתכנים יעמיקו חדור, מעבר לשכל, יש צורך באיכות שונה, שהסמל עשוי לשרת אותה היטב.
דברי התנ"ך אינם אוסף של אמירות וסיפורים בלבד, שיש להכירם ולשננם. יש בהם מסר, שאמור לעבור, להפוך לתובנות ולשנות את נקודת המבט של הלומד. ההבדל בין שני המצבים הוא המכריע. כמובן שאין הבחנה חד משמעית, אין מצב של שחור ולבן, אך יש תנאים המאפשרים סיכוי רב יותר להתישבות על הלב.
וזו טענתנו, כי הסמלים מכוונים להשגת היעד של חדירת המסר לעומק. של מימוש תהליך של קליטה, חיבור והנעה.
וכאן מונח אחד היסודות החשובים למימוש התהליך, הנדבך המרכזי של 'דרך הסמל': הסמל מופיע על פי רוב יחד עם ניגודו. זאת, כיוון שלא הסמל כשלעצמו הוא העיקר, אלא המתח הנוצר בין זוגות הניגודים. מתח זה הוא המרכיב החשוב לחציית הקו הבלתי נראה, המפריד בין ידיעה לבין התישבות על הלב, תחום החוויה.
מעניין כי הדבר מתאים גם לדרך ההבחנה של ההכרה: הקליטה המיטבית של האדם היא של ניגודים, היות וקליטה מתרחשת בו זמנית בין שתי אונות המוח. אנו חיים בעולם של תלת מימד, והכרתנו מבחינה בניגודים באופן טוב יותר מאשר קליטת דבר בפני עצמו. הרחיבו על כך האנתרופולוגים מלינובסקי ודורקהיים.
הסמל המופיע לעומת ניגודו מביאים יחד לתהליך פורה של בירור אופני השילוב שביניהם. השילוב הוא העיקר, אך לעתים נתקשה לעמוד על החשיבות העליונה של ההבחנה של כל צד בפני עצמו, כתנאי הכרחי לשילוב בעל משמעות. כלומר, רק בתהליך מעין זה עשוי להתממש שילוב, שאין פירושו ששני הצדדים נעלמים זה בתוך זה. הפריה של שילוב תיצור חדש, בתנאי שכל צד ימשיך להיות מובחן. ממש כפי שמתרחש הדבר במפגש של זכר ונקבה.
פרק 4.
עיון בתנ"ך בדרך הסמל
והנה מגיעים לעיקר.
בהקדמה לספר "סמלים בתנ"ך. עיון בתנ"ך בדרך הסמל" כותב פרופ. חננאל מאק:
"... האומנם ניתן לומר עוד דבר שלא נאמר על המקרא?
הספר הקטן שלפנינו וחבריו שיבואו בעקבותיו מוכיחים שהתשובה לשאלה זו חיובית. גישה רעננה ומרתקת לעיון במקרא עולה מספרו של מאיר חרמון, המבוסס על קריאה ישירה של הכתובים כמות שהם, בלא תיווכם של קוראים שקדמו לו,תוך תשומת לב מרבית לפרטים מסוימים: חפצים, שמות, מלות מפתח ועוד. במרכז מעייניו מציב הכותב יעד מגובש ומוגדר היטב: מעקב שיטתי אחר הופעתם ומהלכיהם של עצם או מלה בכל המקרא כולו, ופענוח המשמעות הסמלית הנודעת להם בגלגוליהם השונים....
הכול בגובה העיניים ובלי להיזקק ישירות לשובל הארוך והעמוס של דברי חוקרים ומפרשים לדורותיהם. מסתבר אפוא שהעיסוק הבלתי נדלה במקרא לאורך הדורות לא נעל את שערי החידוש ואת פתחי הגישה החדשה והמרעננת הניכרת בספר שלפנינו."
האמנם? ומהו היעד, ומהי 'הגישה' המדוברת? על כך ננסה לענות בפרק זה.
גילוי נאות יהיה לומר כי הגישה הלכה והתבררה מאז כתיבת הספר הראשון. גילוי נאות אף יותר יהיה לומר כי הגישה תמשיך ותתברר הלאה. זאת, לאור התהליך שהתרחש עד כה.
אך נראה שהבסיס המובחן הוא זה: 'דרך הסמל' עוסקת במתח שנוצר בין זוגות של סמלים מנוגדים. כלומר, לא בסמלים כשלעצמם, אלא באופני השילוב שביניהם. מכאן גם הקושי הראשוני בהצגת הדברים, כיוון שברגע שנאמר המושג 'סמלים' – מיניה וביה הכותרת הניתנת לתחום היא: 'ספרות'. ולא היא.
פעולת הסמל - ולא הסמל עצמו
העיון אינו ב'סמל', אלא במערך 'סמל-אדם-מציאות'. בדרך בה הסמל פועל על האדם והבנתו את המציאות. הדגש הוא על פעולת הסמל, ולא על איפיוניו.
גישת העיון של 'דרך הסמל', מתמקדת בפעולת הסמלים בתוך התווך, הנוצר בין ניגודים. זה הבסיס.
למשל: פרק א' בתהלים. ששה פסוקים העוסקים בשני אופני התנהלות של בני אדם. במרכז הפרק מופיעים סמלים. דרך אחת של התנהלות מובילה למצב של כ"עץ שתול על פלגי מים", והדרך האחרת מובילה למצב של כ"מוץ אשר תדפנו רוח". שני סמלים מנוגדים, שעל המינעד שביניהם מתנהלים כולנו, כל בני האנוש.
דוגמא נוספת: היונה. כולנו רואים בעיני רוחנו, באופן אוטומטי למדי, יונה עם עלה של זית, סמל השלום. סמל חזותי, ספרותי, חד-מימדי. ואף מעוגן במקורות. אך אם אכן נעיין במקורות, תיחשף בפנינו תמונת שונה מאוד. דמות היונה, מלבד הופעתה בסוף המבול, אינה פשוטה כלל ועיקר. לרוב היא מופיעה בהקשר של געגוע וחורבן. ופעם, בשיר השירים, כדמות נעלמת, מסתתרת ואף סודית. מורכב יותר משחשבנו.
יותר מכך, שכחנו לחלוטין כי לפני היונה בסיפור סיום המבול הופיע העורב. כלומר, הפיכת היונה לסמל חד-מימדי רידדה מאוד את הסיפור המקראי המלא. הסיפור שם, בניגוד לסיפור מצוי, לא הדגיש את היונה כעיקר, ואף לא את העורב, אלא, את המתח שביניהם. הם דמויות מנוגדות, ועיון במתח שביניהם יהפוך לפורה, משנשאל את עצמנו: האם יש לנו מה ללמוד מפרטי הצגתם באופן זה בכתוב המקראי?
מי שהסב את תשומת ליבנו לפוריות של עיון מסוג זה הוא קלוד לוי-שטראוס. בעיונו בתחום המיתוסים, ומתוך התבססות על חוקרים והוגי דעות לפניו, פיתח שטראוס את תורתו על המבניות, הסטרוקטורליזם. בקצרה, יותר משהמיתוס עוסק בפרטים כאלה ואחרים – המסרים שבו מועברים מתוך מבניות הסיפור. מתוך העמדה זה מול זה של יסודות: זקן מול צעיר, שמים מול ארץ, צפון מול דרום, עיט מול עכבר, וכן הלאה.
המבניות יוצרת שדה התיחסות, שבו מתרחשת עלילה, שדרכה מובעים המסרים.
זוהי אבן הפינה של דרך הסמל. בסיס הגישה הוא, כי הניגודים שבין סמלים הם נקודת מוצא לעיון בתנ"ך.
ומהו היעד? לגלות פנים חדשות בתנ"ך, מתוך עיון חי וחיוני. הגישה מתבררת כדרך פוריה לגילוי תובנות בכתובים, שפשוט 'לא שמנו לב אליהן קודם'.
7.17
כיוון שונה
פרק 1
- הסמלים שבתנ"ך לשם מה?
הדגש בסעיף זה הוא בראיית הסמלים שבתנ"ך כנקודת מוצא לעיון בכתוב. ברור כי ניתן לעיין בתנ"ך מתוך נקודות מוצא רבות, שרובן ברוכות, ומעשירות את העיון. 'דרך הסמל' מציעה דרך נוספת, המתבררת כפוריה ומחדשת.
אין הכוונה לניתוח 'ספרותי' של הכתוב, אלא להצבה ואישוש של פתח, שער, דרכו ניתן לעיין מחדש בכתובים המוכרים, ולחשוף תובנות חדשות. עיון מדויק בפשט הכתוב, כפי שהוא.
יש שיראו בסמלים יסוד מנוגד משהו לאופיו של התנ"ך. הם יתיחסו ב'סובלנות' לקיומם של הסמלים, כנלווים לעיקר, ושמטרתם להדגיש או להמחיש יסודות סיפוריים.
גישת 'דרך הסמל' שונה. הסמלים שבתנ"ך הם יסוד פתוח, הקורא לעיון מעמיק יותר. דווקא משום שאינם ברורים ומוגדרים הם מהווים גורם חיוני ומעורר, שלעולם אינו ממצה עצמו. ובכך הופך את העיון בתנ"ך לרענן בכל זמן, בכל מקום ובקרב כל קבוצה, ואף כל אדם לעצמו, בתקופות שונות בחייו.
לסמל יש יתרונות מסוימים על פני האמירות הנחרצות, שברור כי הן עיקרו של המסר התנ"כי. הסמל עשוי להעצים את קליטת המסר, דווקא מתוך אופיו המורכב והמעורפל משהו, המעורר סקרנות וענין. השפעתו רחבה ומעמיקה יותר, היות והוא מפעיל כוחות מקיפים יותר מהגיון השכל לבדו.
וזו מילת המפתח של גישת 'דרך הסמל': ההשפעה. הפעולה על...
הדגש ב'דרך הסמל' אינו הסמל כשלעצמו, תיאורו וסיווגו. הסמל מהווה אחד מהמרכיבים של המערך: מציאות – סמל – אדם. מהותו של הסמל, על פי הגישה, היא תפקידו במערך: לשרת כאמצעי למיטוב הקשר שבין האדם לבין העולם. תפקיד זה הוא ממלא על ידי התובנות, המתאפשרות באמצעותו.
לכן חשובה ההבחנה וההעדפה של השאלה 'לשם מה', על פני 'מדוע'. אמנם מעניין מהיכן הגיע הסמל, מהם מקורותיו והסיבות לשימוש בו. אך כאן נרצה להתמקד ביעדיו, בהשפעתו על איכות התובנות של אדם, ביחס לעצמו ולעולמו.
יש להדגיש כי המעקב אחר הסמלים נעשה בתוך הכתוב, אחר אופן ההצגה התנ"כי של הפרשיות השונות. כלומר, השאלה היא לא 'מה היה באמת', אלא כיצד מובאים הדברים בפנינו, מקבלי המסר.
נעגן את הדברים גם מתוך משנותיהם של הוגי דעות, שעסקו בתפקידו של הסמל בקידום רוח האדם.
איזה מסר ניתן למצוא בתנ"ך בשאלה על תפקידו של הסמל?
מטהו של אהרן
לְהַדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת: אִישׁ אֶת שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי: כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח; וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. במדבר יז,17 20
פריחת המטה, לאחר שהות של לילה באהל מועד, תהווה אות עבור העם – כי אהרן הוא הנבחר לכהונה. כלומר, מה שישכנע את העם בענין התלונות וקריאת התיגר שלהם נגד משה ואהרן, הוא אות חזותי: מטה אחד פורח, מול שנים עשר מטות שנשארו בלי שינוי. כך כתוב בספר במדבר.
טוב ויפה, אנו רואים כי יש ערך מוסף למראה עינים.
אך האמירה של ספר במדבר נוקבת הרבה יותר. כל ענין המטות שנאספו מכל השבטים מגיע בסיומה של פרשת קורח ועדתו, שערערו על מנהיגות משה ואהרן. כזכור, התשובה על טענות העדה היתה מוחצת: האדמה בלעה אותם, את משפחותיהם ואוהליהם. ואח"כ אף החל נגף בכל העם. אם כך, אחר החוויה הנוראה הזו, לעיני כל העם, יש עוד צורך במקל שיפרח?
המעקב אחר הכתוב מחייב אותנו לענות על כך בחיוב, יחד עם נסיון לעמוד על המסר שבכך: לאדם יש צורך בסמלים. הם אלו שפועלים עליו. השפעתם גדולה יותר מאשר אימת האדמה המתהפכת.
נחיצותו של הסמל
נוספת לכך עוד פרשיה. באותו ענין.
אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה', וַיִּקְדָּשׁוּ; וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים, וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּח זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא, להקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'; וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ. שם, 2-5
תובנה נוספת בענין סמלים והשפעתם: המחתות השרופות מרוקעות על קירות המזבח, כדי שיהוו גם בעתיד אות חזותי, עבור העם הבא לחזות בעבודת הכהנים. האות יהווה תזכורת חיה לארוע שהתרחש במרד של קורח ועדתו. גם כאן יש להדגיש, כי לגבי אבני המזבח קיים איסור של מגע ברזל בתהליך סיתותן. ולעומת זאת, מחתות הנחושת מרוקעות כציפוי לאותן אבנים. עד כמה הסמל נחוץ.
פעולת הסמל - מתוך חיבור
למה (לשם מה) בחר נתן הנביא לדבר עם דוד, שחטא, על כבשת הרש? לא היו חסרות דוגמאות אחרות להדגיש את הנקודה. אלא שהכבשה חיברה את דוד, בבת אחת, למקורותיו. להיותו רועה צאן, לפני שיצא להושיע את ישראל מיד פלישתים. סמל הכבשה חיבר אותו לראשית התמימה, לפני שנכווה מעוצמות השלטון. ואכן, המשל פעל. ובזכותו נשאר דוד כדמות לדורות.
פעולת הסמל – מתוך מורכבות, ואף עירפול
סמל שונה מאמירה נחרצת, הגיונית. כוחו במורכבותו, במיגוון הפנים שהוא עשוי להכיל. חיוניותו בכך שכל אדם עשוי לראותו בעיני רוחו. פוריותו נעוצה בכיוונים הרבים אליהם ניתן להפליג דרכו, כחלון.
גישת 'דרך הסמל' התגבשה מתוך עיון במהותם של 'התנינים הגדולים', שבפרק א' בבראשית. הנסיון להכניסם למסגרת, לפצח את פישרם, ולהסיק מסקנות עיוניות בענינם – לא צלח. ככל שנעשה מחקר עיקש, העוקב אחר הופעותיהם במקרא, כדי להבין דבר מתוך דבר, ודבר בנוי על נדבכו של רעהו, ובליווי הסקת מסקנות ממקבילותיהם בתרבויות אחרות, הלך הנושא והסתבך, שלח זרועות וספיחים לנושאים משיקים ומתפצלים.
האם היה המסע לשווא? תלוי את מי שואלים. עבור כותב שורות אלו המסע נפתח לעולם ולמלואו.
הפליאה גדולה, היות והמדובר בפרק הפתיחה לתנ"ך כולו, פרק בו אין ולו שם פרטי נוסף. ובעוד הם עצמם מכונים ב'הא' הידיעה, כאילו אמורים היינו להבין, כמובן מאליו.
בכך בדיוק טמונה עוצמתם. במורכבותם שאין לה סוף. בכך הם משקפים את חידת העולם עצמו.
בכך הם משלימים את הפן הנחרץ והנוקב של אימרות התנ"ך ורעיונותיו על העולם, ועל הנגזר מכך לגבי האתגרים העומדים בפני האדם. הסמלים משמשים כאמצעי החי והחיוני, שדרכו לא נס ליחה של השאיפה ללימוד ולהבנת המסר התנ"כי.
פרק 2
היפוך הכיוון
למדנו מקסירר כי תכונתו הבולטת של האדם היא לראות מעבר לאופק, לדמיין ולתאר אפשרויות שבכוח, ולהביא להתפתחות לעברן. להשתמש בכוח הסמל.
"בלי הסמליות יהיו חיי האדם דומים לחיי האסורים במערה, כמסופר במשל המפורסם של אפלטון. חיי האדם יהיו מוגבלים במסגרת צרכיו הביולוגיים ועניניו המעשיים. לא ייפתח לפניו הפתח אל 'העולם האידיאלי'". (שם, 55)
המבט קדימה הוא העיקר.
והנה, זהו גם המאפיין העיקרי לתורתו של יונג. הוא קורא תיגר על תורת מורהו, פרויד, המתמקד בהעמדת סיבות התנהגות האדם על מאפיין היסוד, היצר. טוב ויפה, אומר יונג, אך הדרך שתתרום לאיזונו של אדם אינה בניתוח סיבות, אלא בבירור התכלית. יונג הופך את הכיוון: במקום דגש על 'למה', הוא מברר 'לשם מה'.
"הדרך הסינתטית או הקונסטרוקטיבית בין שתי השיטות. עוברת דרך הארכיטיפים הקולקטיביים". הפסיכולוגיה של הלא מודע. 77
יונג מעמיד על שני קטבים: תכלית, (המשורטטת על ידי יכולת הסימול); ומהצד הנגדי - שורשים בתשתית הקיום, הנעוצים אף הם במצע הסמלי, המשותף לכל בני האנוש. רק חיבור בין קטבים אלו, אומר יונג, עשוי להביא לבניה של מערך חדש ויציב, המאגד יחד זרמים שונים.
חשיבות תורתו של יונג אינה בהדגשת כיוון, המנוגד לכיוון ששלט קודם לכן. חשיבותה היא בהעמדת שני הכיוונים זה לצד זה, ומציאת הדרך לשלב את איכויותיהם יחד, לבנין יציב יותר. כפי שנראה בהמשך זהו יסוד חשוב באופן הקליטה ובדרך ההתפתחות של האדם.
מחקר המקרא מרבה לעסוק בחומר הכתוב, להשוות נוסחים, לבדוק מקורות, לשער השערות לגבי הסיבות שהביאו לניסוח כזה או אחר. בכל אלה יש ענין רב, התורם להרחבת הרקע של הכתוב. אך, זהו עיסוק בחומר ובסיבותיו, ופחות ברוח ובמגמותיו. למותר לציין, כי לעתים העיסוק המפורט בפרטים אינו משאיר פניות מספקת לראייה מעבר לכך, של התכלית והמסר, בבחינת 'מרוב עצים אין רואים את היער'.
מצד שני ניתן להדגיש את הרעיונות הרוחניים הנשגבים אותם ניתן למצוא בתנ"ך., רעיונות שאכן השפיעו על ההתפתחות האנושית. אוניברסליות, שבת, עבדות. דיון זה מתרחש כל הזמן – 'מה ניתן למצוא בכתובים'.
האם לעיון בתפקיד הסמל יש ערך מוסף, מעבר לעצידה על מציאותם של הרעיונות בכתובים.
- בחיבור לאישי, בחיפוש האקטיבי, ובכח הגילוי.
היפוך כיוון? את העיסוק בתנ"ך וברעיונות שבו מאפיין דבר מרכזי: מביאים בפנינו פירות של עיון ומחקר, בעיקר כמסקנות, דבר המביא לחוות דעת כזו או אחרת. להתרשם, להתנגד, להתעניין או לראות את החשיבות, בעיקר כשהדובר או החוקר הוא דמות ידועה ובעלת שם. פחות יש מקום לחוויה ממשית מתוך הדברים, לאפשרות של תובנות עמוקות ולשינוי ההבנה. האדם השומע, המקבל את הניתוחים והמסקנות, נמצא למעשה במעמד של שפיטה, של הבעת דעה ביחס למה שמובא בפניו.
שונה הדבר במידה ונוצר חיבור ממשי לדברים, סקרנות אמיתית, המביאה אדם לחפש בעצמו תובנות וגילויים חדשים. כיצד עשוי להתרחש היפוך כיוון זה?