מלים מול סמלים.
בעולמנו המודרני אנחנו מתנהלים ע"פ מילים. דברים אמורים להיות הגיוניים, משכנעים, כדי שיתקבלו על דעתנו; יעמדו בקנה המידה של השיפוט השכלי שלנו. רק אז נסכים גם לפעול.
האמנם? האם אכן אנו פועלים בהתאם למסקנות ההגיוניות שקבלנו ?
אם נבחן יותר לעומק - מעשינו נגזרים לא רק לאור החלטותינו השכליות.
בעולם המסחר והשיווק זה מאוד ברור. הריחות, הצבעים, התאורה והמוזיקה - כולם מנוצלים ביעילות לגרום לנו לפעול, במקרה זה - לקנות, אף מעבר לכוונתנו המקורית. החושים מופעלים, בדרך העוקפת את החשיבה השכלית.
כשהמדובר ביציאה לעשיה - עולמנו הרגשי הוא נותן הטון.
אם כך, מהו המקום של השיקולים השכליים ? - מוכר לכם המשפט : 'אני צריך לחשוב על זה' ? - לא בטוח כי ריבוי מחשבות יביא להחלטה מדויקת יותר לגבי הנושאים שעל הפרק.
אם נהיה ישרים עם עצמנו - המחשבות דווקא דוחות את העשיה, משבשות את יעילותה ודיוקה, או אף משאירות אותנו במצב של : 'בטח, יום אחד נעשה את זה'. (מוכר לגברים שבינינו ?)
סימוכים מחקריים לכך מביא מלקולם גלדוול בספרו 'ממבט ראשון', בתחום קבלת החלטות. הוא מוכיח כי במקרים מסוימים עודף המידע והצורך להסביר ולנתח - מביא להחלטות שגויות.
בכל מקרה, כדי להגיע ליסוד הרגשי - אין טעם במילוליות שכלתנית. היא רק 'תבלבל את המוח'. וכאן נכנס לתמונה עולם הסמלים, שכל מהותו היא עקיפת המנגנון השכלי. הסמלים פונים לדימויים הפנימיים, מעוררים את החושים והרגש, מתחברים למהות הבסיסית שלנו, לנקודות הכמוסות. ומשם קצרה הדרך לפעולה.
את משל כבשת הרש כבר הזכרנו ? נתן הנביא, שתפקידו הוא להעמיד את דוד המלך על טעות דרכו, לא פונה אליו עם מלים והגיונות. הוא מספר לו סיפור על כבשים ורועים, מחיה מחדש את ימי בחרותו של המלך, ובכך מביא אותו להודאה בחטא, ולתיקון דרכו. מה היה קורה ללא תבונת הסיפור של נתן הנביא. האם עדיין היה בידינו ספר התהלים?!
ובמקום אחר מצאנו: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". אלו שני דברים שונים - הידיעה השכלית, והתישבות הדברים בלב.
עומק נוסף להבנה זו נמצא אצל מניטו, הרב ליאון אשכנזי:
אחת מ'מחלות היסוד' של קיומנו בעולם המערבי - היא ההגיון. ההגיון (לוגוס) הוא הכלי, המשובח, אותו תרמה תרבות יוון. אלא שתפקידו של כלי זה היה לפתח את הטכנולוגיה, וזאת עשתה בהצלחה מרובה, שפירותיה שופעים, ואולי אף עולים על גדותיהם, עד היום.
אלא, שבד בבד התרחשה אי ההצלחה של התרבות העברית לתרום את חלקה בהעמקה ב'תורת האדם', בהבנה ובמוסר - לאור המסר של התנ"ך. והתוצאה היתה שהלוגוס השתלט על תחומים לא לו. למשל: הפסיכולוגיה, שבמקורה אמורה להיות 'תורת אדם' - הפכה ל'מדע התנהגות', וכיום רוב עיסוקה הוא בסטטיסטיקות, ולא ביישום עקרונות הרוח. (מדרש בסוד ההפכים. ע' 184-7).
כלומר, גישות 'דרך הסמל' ו'דרך הניגודים' מוצאות כי הסמל הוא אחד הכלים, העשויים לחדש את המגע עם הרגש, עם המהות, ולעקוף את המעגליות של הידע השכלי, המופנה לשכל בלבד.
ולגבי המעגליות של העיסוק השכלי:
פרנץ רוזנצוויג כתב ספרון לא מוכר כ"כ, ספרון שהורה לגנוז, אך התפרסם ב-1955, ותורגם לעברית ב-2005 : 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה'. שם טוען רוזנצוויג כי יש לראות חלק מהעיסוק הפילוסופי לשמו, כעיסוק 'חולה', של שאלת שאלות, המנותקות מזרימתו של העולם. התשובות לשאלותיו של האדם אמורות לבוא מתוך תהליך טבעי של התבוננות בעולם, ולא מתוך שליפת נושא מתוך הקשריו, עם ציפיה שהתשובה חייבת לבוא כאן ועכשיו. ה'שכל הבריא' לעומת זאת, הוא עיסוק שכלי, המשתלב בצורה פשוטה עם הנסיון והחוויה הטבעיים שיש בנו. שכל זה עוסק יותר במה שעומד באופן אינטואיטיבי מאחרי 'שמות' הדברים, ולא בהגדרת 'מהויותיהם'.
כאן באתר תמצאו דפים ל-עיונים בתנ"ך, וכן מאמרים על נושאים מסוימים במקרא.
מאחורי הדברים עומדת התובנה הבאה :
בנוסף לכל הערכים והעיונים המוכרים לכולנו, כל אחד ע"פ חינוכו, מיגזרו והענין האישי שלו - טמון בתנ"ך אוצר. אוצר המתגלה לפתע : מתוך הבנה הבזקית של חיבור חדש בין יסודות; מתוך עומק של משמעות שגילינו לפתע, למרות שהפסוקים והביטויים מוכרים לנו היטב מאז ינקותנו; מתוך חיבור בלתי אמצעי למהותנו, לעולמנו הפנימי.
את כל זאת מובילה דרך הסמל של המקרא. כלומר, המקרא אינו משתמש בסמלים כאמצעי העשרה והמחשה ספרותייים-פרשניים - בלבד. בתנ"ך משוקעים סמלים בתוך המלל, כדי שישמשו מפתחות, הקוראים לחיפוש הסוד, המסר המסתתר מתחת למלל. כדי שיישמר הסיכוי שהמסר יתגלה מחדש, כחוויה חיה.
ועוד הבחנה: התיחסות 'ספרותית' לסמל ע"פ ניתוח סוגיו וסוגותיו - היא עיסוק בסמל כשלעצמו. ואילו ההתיחסות, המדגישה את החוויה ואת התובנה היותר כוללת - היא התיחסות למכלול המקיף, של אדם - סמל -עולם, ולמורכבות הקשרים שביניהם.