לפרשת ואתחנן

שני מישורי תודעה  

הכתוב מציין תהליך של מעבר בין שני מישורי תודעה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם - וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". המעבר ממישור הידיעה אינו מובן מאליו, אינו אוטומטי. כדי להגיע לתחום ההתישבות על הלב – נדרש לחצות חייץ מסוים, מסך. משתמע מהמונח 'והשבות' כי נדרשת לכך אקטיביות כלשהי. 

יתכן כי על כך, על האפשרות לחצייה בין המישורים – נסוב המסר המקראי.

ואולי אפשרית גם חוויה מעצימה, המביאה למעבר? בפרשה מדובר על אפשרות כזו. 

העם מבקש ממשה: "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי"... "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר י-ה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ". ואכן התשובה שניתנה: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. - מִי יִתֵּן *וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם* לְיִרְאָה אֹתִי". עוצמת החוויה שחוו בשמיעת הקול מתוך האש – עשויה להגיע אל הלב, ולהניע את האדם לפעולה. מי יתן. 

ובמציאות הרגילה? כשאין בנמצא חוויות עוצמתיות? על זה, כנראה, נסוב המסר המקראי – האם ניתן להניע אדם, לא רק לרכוש ידיעה בתחומי העולם והחיים, אלא גם להביא עצמו, באופן אקטיבי, לרובד של "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם"?  

מצב זה מתואר כפסגה של תהליך, שתחילתו מתוך הרגיל, 'כנף הבגד', ובהמשכו מומלץ לאדם לקשור אליה, באופן אקטיבי - 'פתיל תכלת'. (במדבר טו). לא מדובר על חיבור פרקטי בין שני פריטי לבוש. כנף הבגד ופתיל התכלת מסמנים שני קצוות מנוגדים בקיום. מצד אחד הרגיל והשולי, וכנגדו פתיל, המצוי על ציץ הזהב שעל מצחו של הכהן הגדול. 

האם תהליך מעין זה, למשל, שנעשה לא רק כ'מצות אנשים מלומדה', עשוי להביא אדם לחצות את המסך הבלתי נראה שבין 'וידעת' ובין 'והשבות אל לבבך'?