מקץ

חלומות פרעה                

עיון בפרשה מזווית העיון של 'דרך הניגודים' לא איפשר לי לפסוח על החלום הכפול של פרעה. יחד עם זאת, נראה כי הצלחתי רק להתחיל להבין את עומק הענין.  

להבנתי, בפסוקי פתרון החלומות על ידי יוסף טמונה אמירה עקרונית, בנוגע לניגודים, למטרתם, ולתובנות הנלמדות באמצעותם. והדבר עולה בקנה אחד עם ממצאי 'דרך הניגודים'. 

"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם - כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים". מהו 'הדבר', שנכונותו מודגשת רק מתוך הישנות החלום פעמיים? מה הכוונה ב'נכון הדבר'? 

החלום הראשון עוסק בפרות, האוכלות אלו את אלו. השני - בשיבולים שבולעות. 

הדבר הראשון אותו אומר יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה: חֲלוֹם פַּרְעֹה - אֶחָד הוּא". ובפסוק הבא, שוב: "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, חֲלוֹם אֶחָד הוּא". 

יוסף מפרק את מבנה שני החלומות, שכל אחד מהם עוסק בפרטים שונים, ומשלב אותם יחד, לחלום אחד. 

7 X (פרות / שיבולים) טובות = 7 שנים.     

כלומר, הדרך להבין ניגודים היא באמצעות נסיון לראות את מטרתם המשותפת. לצאת מהרמה הראשונית, ההכרחית, של העיסוק בפרטים, ולנסות לראות לאיזה יעד משותף הם חותרים. 

ולאחר מכן: " וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע..."   

 7 X (פרות / שיבולים) רעות  = 7 שנים.   

כפי שמצאנו ב'דרך הניגודים', המקרא מציב אותם, באופן שיטתי, כתהליך של התפתחות. כשנשארים ברמה הסיפורית, קודם עיסוק בפרות ואח"כ בשיבולים, לא ניתן לראות התפתחות כלשהי. אבל, כשמאחדים בין החלומות – התהליך משתקף בבירור: מה'טובות' אל ה'רעות'. 

נשים לב כי פתרון החלומות כלל את כל הפרטים שהופיעו בחלומות, חוץ מענין האכילה / בליעה. ההעמדה החדשה של החלומות מייתרת זאת. כיוון ההתפתחות של הסיפור נעשה ברור מאליו. זהו כיוון שלילי, שבו ה'רעות' מעלימות את ה'טובות'. עצם ההעמדה של הסיפור באופן הזה, כשילוב מאחד, מסמנת מהו המסר שלו, מהו 'הדבר' שעליו רמזו החלומות. 

כאן מגיעה התפנית, ההופכת את אוסף פרטי החלום – לקשורה למציאות:   ..." שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב". 

בנקודה זו, אחרי התפנית, הכל כבר ברור. פרטי החלומות אינם מופיעים יותר, נעלמים. כבר אין בהם צורך להמחיש משהו. העיסוק הוא במסר עצמו, במציאות עצמה. 

הכתוב עצמו מעיד כי להשגת היעד הזה, של הבנת 'נכונות הדבר' – יש צורך ב"הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם". הכפילות, העמדת הדברים בדרך ניגודית, נחוצה כדי להגיע אל המסר. ללא ההעמדה הניגודית הנטייה תהיה להישאר ברמת הפרטים. הסיפור הכרחי, אך חיוני גם להבין מהו המסר שלו. 

כך בסיום המבול, אצל העורב והיונה, אם היונה היתה לבדה בסיפור היינו נשארים לנצח בתפיסה הפשטנית 'היונה מביאה שלום'. כך בפרשת ציצית, לולא נקשרה כנף הבגד יחד עם פתיל התכלת, היתה מתקבעת תפיסה שהעיקר הוא הפתיל השמימי, בלי להבין שהמכלול הוא העיקר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת" (במדבר טו 39). (הרחבה בספר "דרך הניגודים בפשט המקרא"). 

בחזרה לפרשה, מכיוון שהכיוון השלילי נעשה ברור, ברור גם שיש לעשות מעשה, לקדם זאת - ולתקן. וכאן באה ההצעה המעשית של יוסף בדבר דרך ההתמודדות לקדם את הרעה.