ויחי - מקוצר
יעקב משכל ידיו בברכתו את מנשה ואפרים. מדוע לא שם ימינו על ראש הבכור? – כי "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". הידע בדבר העתיד מחזיר אותנו לפרק כה, למסר שקיבלה רבקה, לגבי התאומים שבבטנה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".
בשני המצבים מדובר על ידיעת העתיד, על היפוך בהירארכיה בין האחים. בשניהם רק אדם אחד בסיפור יודע זאת: רבקה אז, ויעקב כעת. במקרה הראשון רבקה נשארת היחידה היודעת, ואילו אצלנו יעקב בוחר להצהיר על כך לעולם.
שיכול הידים של יעקב על ראשי הנערים אינו מעלה ואינו מוריד לגבי עצם הברכה. שני הנערים מקבלים יחד - אותה ברכה. שיכול הידים הוא בגדר הצהרה בלבד. אך, מהי ההצהרה?
יתכן מאוד שהידע שברשותה מביא את רבקה לקחת יוזמה, ולהתערב בברכת יצחק. ואכן, ליצחק היו ברכות שונות, לבכור ולצעיר. מה היו ההשלכות של כך, של שמירת הידע אצל רבקה, ושל גילוי הידע אצל יעקב? כולנו יודעים מה היתה ההשתלשלות לאחר ש"בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ". יעקב נאלץ לברוח, וגלה ל- 20 שנה. ואילו בברכת יעקב לנכדיו לא ידוע לנו על השלכות כלשהן כתוצאה משיכול הידים.
מהו התהליך שהתרחש בנושא אצל יעקב, מלידתו ועד לערוב ימיו? מהן נקודות הציון שבדרך, עד להצהרתו בדבר גורלם, הצפוי, של נכדיו?
ציון דרך משמעותי התרחש סביב חלומות יוסף. הסיטואציה מקבילה, שכן מדובר על היפוך בהירארכיה. תגובת יעקב, בזמנו: "ואָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"; ואילו כעת, על ערש דווי, יעקב מחליט : 'די!'. הוא משנה את הכיוון, של שמירת / הסתרת הידע על העתיד, שלפיו 'רַב יַעֲבֹד צָעִיר', שהחל עוד לפני לידתו, ומחליט 'לשים את הדברים על השולחן'. כלומר, למרגלות המיטה.
ואכן, נראה שהמשך הפרשה ממשיך לעסוק בשאלה שעלתה, בדבר ההשלכות של 'שמירת הדבר', של אי ההתיחסות להירארכיה ה'לא מקובלת', אך זו שתהיה מאוד נוכחת במציאות הממשית:
לאחר ברכת הנערים, ולפני ברכת יעקב לבניו, יעקב אומר ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". ?? לא מצאנו בשום מקום איזכור לחרבו של יעקב, ואף לא לקשתו. בוודאי לא בהקשר לשכם, המצוינת כאן כשם מקום, או עם. למה הכוונה במילים אלו? זאת, לעומת איזכור קשת בברכת יעקב ליוסף, העוסקת גם בשנאת אחיו: "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ". והנה, כשחוזרים לנקודה בה "ואָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז 11), ההמשך הוא: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" (שם שם 13).
אולי, אולי, יעקב מזכיר ליוסף, ולעצמו, שהדברים היו עשויים להתגלגל אחרת, אם לא היה 'שומר את הדבר בליבו'?
בכל מקרה, כאן, על ערש דווי, יעקב כבר לא שומר בליבו, אלא מצהיר הצהרה, אף שאין בה השלכה על המציאות.
"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה". יוסף, בעל חלומות ההנהגה, שבנקודה זו שבספר אכן מנהיגותו התממשה – הוא זה המנסה 'לתקן את טעותו' של יעקב! יוסף מנסה להעמיד סדרי עולם על מקומם: הבכור הוא הראוי ליד ימינו של אביו.
התפנית הזו מביאה את אביו להצהיר לעולם: נכון, אתה צודק, "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". – למרות שבכור הוא בכור, ולמרות ששניהם קיבלו יחד אותה ברכה – עדיין אני רואה חשיבות להצהיר: סדרי העולם והחברה חשובים, אך המציאות הממשית חשובה מהם. הנסיון להשאיר דברים בצל עלול להביא להשלכות לא רצויות.
"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".
אירועי הסיפור נכתבו, ובהם נשזר זוג הניגודים: ההבדל במצבים, בין הדרך בה נהגה רבקה במסר שקיבלה, ובין הדרך בה נקט יעקב, בדבר הידע כי הקטן יעלה בעתיד על אחיו הבכור. דרך העיון בניגודים למדנו מה שלמדנו, הגענו לתובנות, איש כפי רצונו וכפי יכולתו. כעת, לדורות, פרטי הסיפורים שבכתוב כבר אינם המרכז. אלא שדרך הניגודים, באמצעותם, התהווה המסר שמעבר לפרטים, עד עצם היום הזה:
ברכת ההורים לבניהם בלילות שבת, מנציחה את הצהרתו של יעקב, בברכתו לנכדיו: סדרי העולם חשובים, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, אלא שאין להתעלם מכך, שלעתים הצורך הוא דווקא 'לקלקל את השורה', לחרוג מהכללים.
אולי גרם לכך הניסיון של יעקב מנפתולי חייו. אנחנו, נשארנו עם המסר