אנה הלכה לאחור ליד עגלת הקניות שלה במעבר הרחב בין מדורי הקנייה בחנות גדולה. היא הייתה סבורה שתחושת המבט המיוחס לה, שהיה מרוכז בה או מתבונן בה, הלמה את הלב שלה. במקום לעצור או לצאת, היא חשבה על לנסות להסתער לעבר עורך בשירות או מישהו שמוכר, כדי שיסייע לה במקרה של תקיפה או הטרדה.

לפני שהספיקה להיעלם, קול עמוק קרא מולה, “גברות, סליחה, אבל…”

היא עצרה את צעידתה והקשתה את כתפיה. היא הייתה בטוחה שלא השאירה דבר אחריה, לא הטלפון שלה, ולא נייר טואלט שדבק לה על הרגל, וגלגל של העגלה שלה היה קצת מקולקל, אך מי עגלה מבלי חמשת הגלגלים הטובים?

אנה נשמה עמוק, חייכה בעדינות והכניעה הזמנית את המבט, משלימה עם התחושה המוטעת ולאחר מכן אחזה בבקבוק שמפו כדי להגן על עצמה והסתובבה אליו.

“כן,” היא ענתה באדיבות מרומזת, מחזיקה את הבקבוק כהגנה מפניו.

הגבר היה גבוה, רחב, ועיניו עם גוון כהה שקרבו אותו ל”תמימות” או לאדם פשוט. יחד עם זאת, בליבו ובמעמדו, שהקרין gentleness ואדיבות, היה משהו שונה ומעט מוזר.

“אל תפרשי את זה לא נכון, גברתי,” הוא אמר בעדינות, כשהוא אוחז בעגלה באחיזה חזקה ואוחז בה שוב ושוב, כנראה במתח של רגע.

בעוד שהיא מפגינה נוקשות, היא השיבה באירוניה: “מה, מה אתה שואל? יש לך דף באונלי פנס?”

“מה? על מה אתה מדברת?” היא שאלה בטון חד ומוגדר, מרימה את הגבות בחוסר סבלנות.

הגבר הסיט את עגלתו אחורה, התנגש ברגלו והרחיק את עצמו. הוא זז במהירות כדי לשמור על מרחק ככל הניתן ממה שנראה כמו נקודה שיכולה לעורר כעס או חוסר נעימות מצדה.

“כן, אונלי פנס, או משהו דומה לרשתות החברתיות. פלטפורמה, כפי שאומרים,” הוא הסביר במעט מבוכה והיה נראה חסר ביטחון בכך שהביטוי מונח על פי ההיגיון הפשוט שלו.

“לי? אתה מתכוון אלי?” היא שאלה בתוכחה, כשהיא עומדת, עם היד על האגן ומחזיקה בבקבוק בשנייה, ומסתכלת עליו בבוז.

הוא התכוון, ככל הנראה, לשאול אם היא עושה שימוש בפלטפורמה זו, והחל להסביר: “פשוט תהיתי כי…” ופנה לסטות את מבטו, טופח באוזנו כאילו מנסה לחדש את הרעיון שהפסיק באמצע.

“מי אתה בכלל, כדי לשאול על זה?” היא לגלגה בעפעף, והעיפה את השמפו על הרצפה כדי להמשיך בנסיעה שלה בחנות עם עגלה שאיש לא אמרה בינה לבין עצמה שהייתה כבדה יותר מהרגיל.

הוא אמר משהו ברוך, והיא המשיכה, “אני לא מבינה למה אתה מתכוון ומדברת כזה דבר…”

הוא אמר, “כן, אונלי פנס. או משהו דומה, פלטפורמה, איך שקוראים לזה.”

היא התבוננה בו במבט נוקב, מחדדת את מבטה. היא אחזה בבקבוק ושחררה אותו כדי להגן על עצמה, אך גם כדי להחזיק חזקה בקול רמה.

הוא, ככל הנראה, לא ראה בה יותר מאשר דימוי חיצוני שלה, או יותר נכון, שיפוט של עיצוב הגוף שלה, שמן, עם הימור על כיסוי מרוחק ועבודת סלפי עם הקרניים הנכונות.

הוא קינח את זקנו החום והחל לנסות לחדש את דבריו, משך באוזנו כאילו מנסה למצוא מילים מתאימות יותר.

“אתה בטח מתכוון, אם זה בכלל מה שמתאים, שאת הולכת להצליח עם זה? באת אלי כי את יפה?” היא ראתה על פניו בלבול מסוים, אך גם חושדת מסוימת.

היא שמעה את קולו נמוך ומתנגן, כשהוא מנסה לשדר הערכה: “זה נקרא, פשוט, platform — הפלטפורמה.” הוא הוסיף שזה אתר שתוכלי להרוויח דרכו כסף, לערך, וגם שזו הצלחה כלכלית ושהפתעות מחכות לה עם כמה לייקים וקומנטארים.

היא חשבה לעצמה, אולי, שהעולם היפה והמפגין של גופות ברחוב, שנקראים “כוח המשיכה” או “רעות של הפלךוס”, הוא אמת, וכי אין זה בהכרח דבר רע.

היא נסתה להסביר לעצמה שגם אם היא לא תמיד נמשכה להיות חלק מכוסה, הפלטפורמה הזו היא אפשרות שיכולה להפתיע גם אותה. בכל מקרה, היא החליטה שההחלטה תלויה בעצמה ואם זה ילקח בחשבון או לא.

בכעס, היא זקפה לעצמה שלעתים היא מתביישת בחלקים האישיים של גופה, אך לפעמים, כשהיא לבד בחדר, היא מרגישה שיראה את זה באור חיובי. ואולי היא תבחר לנסות, אפילו בקטנה.

במהלך שיחה זו, היא מודה לעצמה שבתוך דברי ההבנה והחשיבה העצמית, היא חשה קצה של סקרנות ואימה ביחד, והפשרה שעדיין קיימת, תלויה גם בקול הפנימי שלה וגם בהתפתחות העתידית שלה.