הסיפור מושפע מהאיור הבא:

מאז שהתחלתי עם דניאל, תקופות חג המולד הפכו עבורי למשהו שלא ניתן להפריז בו במונחים פשוטים. בליל ה-25 בדצמבר, מדובר לא רק בתכשיטים וממתקי מנטה, אלא במשהו הרבה יותר אינטימי ופרטי. בכל שנה, מצליחים לתפוס את ההתרגשות, אך גם את המתח — כי לפני הכל, החג הזה משמש כמתג להבעות אישיות, רצלוציות ומיניות שמתבטאות בעיקר באירועים כמו זה שהולך לקרות.

בפתיחת התקופה, ביום הראשון של חג המולד, שפתח באהבתו של אהובי, דניאל, חבושתי את זוג התחתונים עם דוגמאות של קרסים ושושנים של אשליות. למחרת, בשני הימים שלאחר מכן, הוא שלח לי זוג תלבושות שהיו בצבע אדום ועם קישוטי חג בלבן, כסמל לחגיגות המושקעות והמדויקות שלו. זה היה חלק מהחגיגות הפרטיות שלנו, אוסף של מתנות נסתרות שנועדו להעצים את ההתרגשות והקשר בינינו.

החגיגה הגיעה לשיאה ביום השבעה-עשר במולד, כשהוא התארגן לקשט אותי באופן מושלם. הוא רוצה שהכול יהיה בדיוק במקום — כל נורה, כל כדור, כל חוט ניילון של סרט נוצץ — בדיוק כמו שהוא אוהב. כך ביום המיוחד, אני לובשת אך ורק את מתנתו שהונחה בפינה של המיטה בכל בוקר, ומוכנה לקראת ההתרחשות. אני הופכת ליצירת אומנות של חג, מוכנה ליום ההיסטורי הזה, שם תתגלה תערוכה של פרטים שמחים ומיניים כאחד.

במהלך הימים האחרים, אני מרגישה שדניאל מתארגן גם הוא, מתכנן, משפר ומכניס את עצמו ליצירת חג שמשרה אווירה של סקס ואינטימיות. הוא שואף למצוא כל פרט קטן שמוסיף לחג המושלם — מתאורה מושקעת ועד לפרטים הקטנים כמו הום, שמש קרניות וקישוטים צבעוניים. בכל ערב, הוא מציג את עצמו בגרסה המושקעת ביותר, ומזמין אותי להשתתף באירוע המיוחד שלנו.

וביום השניים-עשר, כשהחג מגיע לשיאו, מצבו משתנה. לא נמצא שום מתנה תחת העץ. המיטה עדיין מכוסה בשתי שידות של משי לבן רטוב מזיעת הלילה הקודם, ודניאל כבר יצא לדרכו לביקור המשפחה. אני עומדת לבד, במיטה ריקה, מבולבלת, ושומעת את הקול בתוך עצמי שמבין שכעת, התפאורה היא בעצם היעדר. כל מה שנשאר הוא הרגש — שהחג הזה לא חוגג בית או מתנות, אלא את היכולת שלי להיכנע ולמסור את עצמי.

הבנה זו מתחדדת כאשר אני מבינה שהחגיגה שלי היום היא היעדר כל קישוט, כל דפוס צבעוני, וכל סימן חיצוני לחג. ההתנהגות הכנה והפשוטה שלי היום היא פשוט להיות נוכחת, ערומה, מיד לידו, ממתינה שההתרחשות תתחיל. אני מסדרת את שערי, בוחרת ללבוש רק את התסרוקת שהכנתי לעצמי ומוסיפה קישוט קטן — סרט בדוגמת בלון, כדי שיכול לגלות אותי, לפרום את ההפתעה, ולתחיל את ההתרחשות.

דניאל מגיע במהרה, ומיד מרוחה בו תערובת של הרגשה ותחושה — שיער כהה שנופל לו על עיניו, מראה קצת מבולגן, כפתורי החולצה חבוקים בערך וחגורתו מופשעת, סימני ההתרגשות והאנרגיה שהצטברה בלבו זולגים. הוא מבטיח להראות לי את התחושות שבינו לבין החג, מצחיק ומחמיר כאחד, כשהוא מצידו משקר בעונתו ומזכיר שיש להניח את הקנאה בצד.

הוא ניגש אלי, מצמיד את רגליו ומניע את הברך שלו כלפי רגלי, ומושיט את ידו אל הירך הפנימית שלי. אני מרגישה איך המתח גובר, אך גם ההתרגשות. הוא מחייך ומתייחס, מפרק את הגדרות ומיישם את הסטטוס של ההערכה, הגומלין, ההקשבה והכאב – האם אני מוכנה להמשך, גם כאשר הכול מתערבב לאירוע אחד של חיבה ותשוקה. אני נושכת את שפתיי, ומחזיקה את שאיפותיי בתוך הלב, מנסה לשרוד את התגובה שמתחוללת בי.

בהמשך, הוא מרכיב אותי מחדש — לא רק באמצעות מגע ומילים, אלא גם בתשוקה ותחושות שמפעימות את הגוף. כך, באופנים שייחודיים למה שיצרנו בינינו, אני משקפת את ההתרגשות, משתתקת ומוכנה לקראת ההמשך המרתק והחושני של הערב.

האירועים מתמשכים עם תחושות של תעוזה, בגדים שנכנסים לפעולה ונגיעות פראיות של תשוקה. כל זה משתלב באווירה של חג, הכול משום שמגיע הרגע המיוחד, המסמל את ההתרגשות שכבר נוצרה — הרגע בו אנחנו משחררים את כל המחשבות, כל הגדרות החגים, ומאפשרים לתשוקה לזרום בנינו באופן חופשי ופתוח, כאילו החג הזה הוא כולנו, הוא אנחנו, בגופנו וברוחנו.

וכשהסוף מגיע, ומבול של רגשות ואינטימיות משפריץ החוצה בכל הכוח, אני מרגישה שהחג באמת הגיע — לא במתנות, לא באורות, אלא במהות של ההתחברות והפרספקטיבה העמוקה יותר שהחג הזה מבקש להטמיע בנו — היכולת להיות עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו, ללא חוכמות ובלי הסתרות, רק עם האהבה והתחושה של הצלחה אמיתית.