הקשר שלנו במקום העבודה, שהפך לאינטראקציה ראשונית, עבר לשלב חדש של מפגש מחוץ למקום העבודה. החלטנו ששינוי זה חיוני להמשך הקשר, גם כדי לשרוד את תקופת הפרישה הקרבה וגם כדי לשמר את ההרגשה הטובה בינינו, למרות שהעתיד שלנו תלוי באופיים של אשתו של קלייב ובדעתי המעטה על העניין, שאולי לא אטרח ליידע אותו בכלל.
קלייב ואני שיתפנו משרד ונהגנו לנסוע יחד בתחבורה ציבורית חמישה ימים בשבוע במשך כ-20 שנה. הוא מכנה אותי “האישה לעבודה” – אני דיאנה. לקלייב יש אשתו ומשפחה אמיתית שאני מודעת אליהם מאז שהתחלנו לעבוד יחד, ואני בעצמי הרבה שנים גרושה ומאושרת בחיי, שלמה עם עצמי.
כמו יחסים מקצועיים רבים, גם אצלנו הקשר היה מאוד מקצועי ונהפך ליח closeness חזק ככל שחלפה הזמן. חלקנו זה מכבר סודות ואירועים שהיינו מצנעים לשתף עם חברים קרובים ובני משפחה, וזאת בזכות הזמן הייחודי ששהינו יחד. בנוסף, חווינו יחד אירועים משותפים בחיים האישיים שהשפיעו עלינו ויצרו לנו זיכרונות משותפים כגון אירועים של הלב, חגים, משברי חיים והישגים.
למרות שהקשר בינינו לא כלל מפגשים חברתיים מחוץ לעבודה, פרט לאירועים במקום העבודה עצמם, לא ביקרנו מעולם זה עם זה בבית. הכל השתנה כאשר תאריך הפרישה שלנו התחיל להתקרב, ותחושת הלחץ והכבדות רק גברה ככל שהזמן עבר, והיום שבו נפרוש משול ל”מכה קטנה” המוחצת עלינו. לא תפסתי עד כמה נושא הפרידה הקרובה מהעבודה ישפיע עלי, ועדיין לא ידעתי איך להתמודד עם תחושת הפרידה והקשר שהייתה לנו.
הייתי מודעת לכך שנעזוב את התפקיד יחד, אך נשארה ההכרח להתמודד עם השאלה כיצד נפרדים מקשר שצמח בתוך מסגרת עבודה, שבה היינו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. חשבתי לעצמי: האם ייתכן שנשמר את הקשר הזה גם מחוץ לסביבה העבודה? והאם זה אפשרי באמת לשמר ח friendship על בסיס שלא שייך למקום העבודה, כמו שהציע יועץ זוגי, פרופסור אֶד תומפסון, שאמר שהקשרים הכי עמוקים נוצרים כאשר יש מסגרת שמסביבם? באותה מידה, התלבטתי האם בכלל כדאי לנסות להמשיך את הקשר מחוץ למקום העבודה, ואילו חששות קיימים מול האפשרות שזה ישפיע על כל כך הרבה תכניות עתידיות שלנו.
הצעתי לאלדון, פרופסור תומפסון, שקיימת אפשרות לנסות לשמר את הקשר באופן מתוכנן ואחראי, למשל להיפגש לארוחת צהריים לאחר כמה חודשים של פרישה, בצורה קלה ומשוחררת, בלי להקנות לו משקל רב. הוא הסביר שזה יכול להיות סימן שהקשר חזק ויציב, ושהיחסים בינינו אינם תלושים עוד מן המסגרת, אלא יכולים לשרוד גם בלעדיה. אך, גם הוא הדגיש שחשוב לדון עם קלייב, שגם עליו קיימת השפעה מכרעת על הסיכויים להמשך.
בעוד שאני ממתינה ליום הפרישה, החלטתי לנסות לשפר את המצב, אפילו באופן שמרגיש לי לא רגיל ובלתי אופייני לאקטיביות שלי. חיפשתי בגדים חדשים, התחדשות במראה החיצוני, טיפול בשיער, והבטחתי לעצמי לפנק את עצמי כדי להרגיש טוב יותר לקראת השחרור מהעבודה.
בתוך ההכנות המיוחדות, בחרתי בשמלה חדשה, שהבדילה אותי מהעצמי הרגיל, והתלבבתי על המראה החדש שלי. לאחר שהייתי מרוצה מהתוצאה, חזרתי למשרד, וקלייב פנה אלי במחמאה שהייתה מראש בלתי צפויה: “ווואו, מעולם לא ראיתי אותך עם איפור, את נראית נהדר, דיאנה.” זה שימח אותי מאוד והוסיפו לי חיזוק להרגשה הטובה שהייתה בתוך אירוע הפרידה המיוחד של היום האחרון בעבודה.
ביום של ההתנתקות מהשגרה, באור יום ראשון, צלצלתי מוקדם יותר כדי שיהיה לי יותר זמן להיערך. במעבר במסדרון, הבחנתי בכרטיסי ברכה, בזוגות פרחים ובמשקאות שהותירו לעובדים שהגיעו לאירוע. חלק מהברכות היו מכיוון קלייב ומכילות מתנות כמו בקבוק שמפנייה ושתייה אהובה עליו. המקום היה מלא באווירה שמחה ומשוחררת, שגם נשים שלא דיברו איתי במשך השנים נהנו מלהחתים כרטיסי ברכה המעוטרים במילים חמות.
אחרי שהכינו את החגיגות, רוב העובדים עזבו באיזשהו שלב, אך אנחנו נשארנו מעט והבעתי לקלייב את הרגשת הלב שלי, כשהוא פתאום הודה שהוא מתקשה להסתכל עלי מבלי להרגיש התרגשות עמוקה. דבריו חשפו עבורי הרגשה שעברתי בעצמי לא מעט זמן לפני כן, והייתי שותפה לחוש את אותו הרצון והמשיכה שהיו נוכחים בינינו גם לפני כן. באותו רגע, עלה לי בלב הרעיון שהקשר בינינו חוצה גבולות של עבודה, ומעורר שאלות על המשך הקשר.
המשפטים שהחלפנו חשפו כי ישנו חיבור עמוק בין שני האנשים, מלווה בזיכרונות של קרבה וסקרנות להמשך. קלייב קבע תכנית ללינה משותפת במקום אחר, במקום לדון בפנטזיות או בתכניות עתידיות באופן מפורש, הורה לנו על תכנית משותפת וחדשה — לינה באותו חדר במקומות שונים. התכנית הותירה את שני הצדדים מתוחים ומלאי ציפייה, אך גם הפגינה את ההבנה שהדדיות והאמון שהיו בינינו יאפשרו לנו להנות יחד מבלי לחשוש מחששות של ביצוע או תדמית גוף.
