הגעה חזרה לבית אחרי נסיעה ממושכת
שלי חזרה לביתה לאחר שבועות רבים שבהם נסעה בתדירות גבוהה למסעות צילום ולנאומים בכנסים. היא עברה מקומות שונים, התעוררה ביעדים מרהיבים, והרגישה שובה את הלב בעצמה בדרכה, ועם זאת, היא רצתה בכל ליבה לחזור למקום שמכונה בית – למיטה שלה, למקלחת שלה, למגבת הרכה והמיטה שמחכה לה מתחת לסדין.
במהלך חזרת הדרך לדירתה, כשהיא נושאת תיק כתף קטן ומזוודה בעלת ארבעה גלגלים, היא הבחינה על הדלת שלה במעטפה לבנה קטנה שיושבת מאחורי מספרי הדירה הברונזיים מעל הפרצוף של הפתח. המעטפה הייתה ריקה, והגיעה אליה מבלי שום כתובות או סימנים, מה שהותיר את תחושת ההפתעה והסקרנות מתמזגות בתוך לבה.
היא שלפה את המעטפה מהדלת והניחה אותה על השולחן, שם שמה את התיק והארנק, בעוד המזוודה שלה התגלגלה לרצפה חסרת אכפתיות. בתוך המעטפה הייתה כרטיס זיכרון קטן, שעל כריכתו יש ציור קריקטורי של שתי נשים אדומות פני פנים שמנופפות באגרופים לעבר מכוניות מרופטות, והן מצביעות עליהם בנחרצות. במרכז הכרטיס, נכתב באותיות גדולות: “שמח שפגשתי אותך.” מתחת לכך, בכתב יד, הוסיפה שורה קצרה: “לא צפיתי ליום כזה. מקווה לראות אותך בקרוב.”
אלסנדרה סימנה את שמה בכתב חופשי, בלבביות וברכות, שהזמינה את שלי לחזור אליה בקרוב, ולחוות תקשורת מחודשת ביניהן.
חוסר חיבור מיידי ומאמץ לאתר אותה
שלי, שהייתה נרגשת, הראתה את הכרטיס מול פניה, מנסה להרגיש את ההתרגשות ששוטפת אותה, למרות עייפותה המופלגת. היא מאוד רצתה ליצור קשר עם אלסנדרה שוב, אבל הגוף והנפש היו עייפים מדי כדי לכתוב הודעה או להתקשר בזמן מיידי. היא אפילו לא העיזה לבדוק את התמונות הדיגיטליות של אלסנדרה על הטלפון הנייד שלה, והכרטיס מצדם היה כמו סימן שמונח במרכז שלב של הניסוי שלה.
ראשיתה של חיפוש לא פשוט, כששלי החלה לנסות לאתר את מקום מגוריה של אלסנדרה. היא חשדה כי היא יושבת באותו בניין, אולי באותה הקומה, מאחר שהיא זכתה לראות אותה פעם מתנדנדת על הגג. אך היא לא הייתה בטוחה, כי מעולם לא פגשה אותה פנים אל פנים מעבר לשיחה קצרה. המשאבים שלה היו מוגבלים – תשלום מקוון עבור עבודתה, כתובת דוא”ל ומספר טלפון, אך כל אלו לא היו מספקים לגילוי מדויק, במיוחד כשאלסנדרה לא ענתה או טרחה להשיב.
חשיפת פרטים בסיסיים ומידע על משפחתה
היא שאלה את השכן שברר אם יש סיכוי שהיא מתגוררת באותה דירה, אך התברר שאין שם אנשים תחת שם משפחה דלגאדו או אלסנדרה. היא זכרה שהיא הייתה כועסת מאוד, חואמרה שהיא חיה עם בן זוגה, אבל אספה פרטים על שם הגבר, שאינו ידוע לה. היא גם נזכרה שבאירועים קודמים היא הייתה זועמת כלפי בן הזוג שלה, וחשבה שיכול להיות שהיא מתגוררת איתו או עם מישהו אחר בדירה אחרת בבניין.
החלטות לגבי חיפוש פיזי וסיכויי ההצלחה
בשום אופן, שלי לא הייתה מעוניינת ללכת לכולם ולכל קומה ולהטריד אנשים בבניין – זה היה מורכב מדי ולא יעיל. סביר להניח שאם הייתה מנסה לדפוק על כל דלת, הייתה מואנשת מיידית, ואלסנדרה יכולה לסתור את עצמה, כי כנראה לא הייתה בבית בזמן ההגעה שלה. לכן, היא נותרה במבוכה, מנסה לנתח את המצב שבו חברת החלומות שלה, שהייתה ממש כמו פנטזיה, נעלמה בצורה בלתי מוסברת, והכרטיס הקטן ביד שלה כאילו מסמל את הגשר האחרון שנותר ביניהן.
החלטות ליצירת קשר והתמודדות ראשונית
היא חשבה שאולי עלה בידיה לפנות אליה באמצעות האימייל או הטלפון, אך גם אם תשלח הודעה, התשובה לא תגיעה מיידית. היא שלחה הודעה טקסטואלית, שכתבה באחריות ובהתרגשות: “חזרתי הביתה, נסיעה ארוכה, מתי נוכל להיפגש שוב?” היא קיוותה לתגובה מהירה, אך למרבה הצער, גם יומיים לאחר מכן, לא קיבלה מענה. היא הימרה שצריכה לנסות למצוא את אלסנדרה במקום מגוריה, אך לא הייתה לה עדות ישירה לכך, מאחר שלא הייתה לה כתובת מדויקת, רק כתובת אימייל ומספר טלפון עם קוד עירוני.
היכרות עם פרטים זעירים על אלסנדרה והנחות בסיסיות
היא זכרה את שם המשפחה של אלסנדרה, דלגאדו, אך סגרה את העניין בכך שלא מצאה שום מושב או דירה תחת שמה בתוקף. שיטות החקירה שלה היו מוגבלות, כי היא לא הייתה מסוגלת ללכת באופן פרטני ולבקש מידע מהשכנים או מהשירותים החברתיים. בנוסף, הייתה לה ניחוש שמדובר בבחורה שמתגוררת עם מישהו אחר, אולי בן זוג, שלה היה לעיתים תוקף רגשי. היא גם זכרה שבאירועים קודמים הייתה כועסת מאוד, וחששה שזו סיבת ההתנהגות של אלסנדרה, שכעת הייתה חסרת מענה וממוקדת בהמשך החיפוש.
התקדמות החיפוש באמצעות טכנולוגיה והתקשרות שיתופית
היא לא נטשה את התקווה, ועם זאת, התלבטה לגבי דרך הפעולה הבאה. היא חשבה אולי לבצע סריקות פיזיות ברחבי הבניין, אך ההערכות היו שזה סיכון מיותר ומביך מאוד. במקום זאת, היא שדרה את המאמץ לרשתות החברתיות והודעות דואר אלקטרוני, והברירה הייתה לנסות ולקרב את הזמן באינטואיציה – מתוך תקווה שאולי אלסנדרה עצמה תמצא אותה, או שתהיה נקודת התייחסות שתוביל לתוצאה הרצויה.
התחלת המירוץ אחר המודעל ומעקב בלתי צפוי
בינתיים, התקבלה אצלה הודעה חדשה באימייל, שבה אלסנדרה עצמה שולחת תמונה שלה מהחוף, בעוד שהרוח והחול מרחיפות אותה, בשילוב עם הודעה חמה: “נהנית מפוארטו ולארטה. החוף מדהים! אחזור בעוד שלושה ימים.” שלי הייתה מוכת הלם, תחושת תסכול עבתה בלבה, והחשש שתהיה עם מישהו אחר גנב את שקטה הפנימי. היא השיבה מייד: “תיהני ממצאייך, אבל כשחזרת, תבואי לבקר אותי. מתגעגעת.”
באותה עת, היא עצמה הרגישה קינאה, כי אלסנדרה עלתה על אותה חוף עם אדם אחר, אלא שידעה בליבה שהיא לא תצליח למנוע זאת, כי היא לא הייתה הקרובה אליה מספיק כדי לשנות את המצב. היא שמה את הטלפון ליד המחשב, אך המוח שלה היה מרותק לגל תמונות ששלחה, והחלומות על אלסנדרה ואותה עצמם תפקדו ככוח מניע חזק שגרם לה להמשיך ולשאוף ליצירת חיבור מחודש.
המשך המעקב והופעתה מחדש
ימים לאחר מכן, היא קיבלה הודעה ממסנג’ר שלה, ובה אלסנדרה עצמה יושבת איתה על הספה ומספרת על חוויותיה בפוארטו ולארטה, על העיר ועל תמונות שצילמה, וגם על ההשפעה שהייתה לה על יצירותיה ומצב רוחה. ההתרגשות והאהבה שזרמה מדבריה הביאו את שלי לחוש שהיא מצליחה לגעת בנקודה רגישה מאוד מבחינתה, וההיכרות מחדש סחטה אל תוכה סערת רגשות.
במהלך השיחות, עלתה נושא ההזמנה שלה אלסנדרה להצטלם שוב, הפעם עם אופציות נוספות שיכולות לעניין את התמונה הכללית. אלסנדרה, בתגובה, הסבירה כי היא כן מעוניינת אך תלויה במצב הזמני שלה, וכי תבוא קרוב יותר, אך לא בשלב מידי, כי זמנה תפוס בימים אלו.
בין רגע לרגע, השתוללה באוויר מתיחות חזקה ותחושות סוערות של געגוע, אהבה, קנאה, וחיפוש אחר מגע חמים ואותנטי – שבלי ספק הם חלק בלתי נפרד מהתהליך של יצירת קשר אמיתי בין שתי נשים שמעוררות בזיכרונן רגשות עזים ומורכבים, המובילים לשרת את חיפושיהן.
