לפרשת ויקרא

באיזה מובן משמש המלח כברית?   

"וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ" (ויקרא ב 13). 

הציווי להמליח את כל הקורבנות מהווה מהפך בשני ערוצים: 1. עד כה היו קורבנות שלא מוזכר בהם מלח, למשל אצל האבות. 2. מלח משמש במקרא לציון ים המלח, או כציון שלילי והרסני, במהפכת סדום ועמורה, ואשת לוט, שהפכה נציב מלח. "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" (דברים כט 22). 

איך ניתן להבין כי אותו מלח עצמו הופך לתנאי הכרחי בעבודת הקודש במשכן/מקדש? ולא כחומר סתמי גרידא, אלא כנושא מסר גבוה - של ברית? 

הרמב"ן: "שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח. והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה" (ויקרא, שם). 

המלח מיוחד. כשלעצמו הוא חסר ערך. ערכו מתבטא כזרז, קטליזטור, לגבי החומרים איתם הוא בא במגע. המלח עלול להשחית, ועשוי גם להשביח. ולכן הוא משמש כברית: הוא מייצג את שני הכיוונים, תלוי באופן השימוש בו. 

קרבן עלול להיות פעולה טכנית חסרת כוונה, בדיוק כפי שמזהירים הנביאים – כי אז עדיף לסגור את דלתות בית המקדש. בהוספת המלח לקורבן מגולמת משמעות של בירור הכוונה: האם להשבחה, שאם לא – תהיה בכך מגמה של הפרת הברית, לכיוון של הרס. 

הרמב"ן מעמידנו על הייחוד במקורו של המלח, שבא מחיבור של אש (שמש) ושל מים. המדרש מרחיב בנושא: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג" (רש"י שם). 

המלח הנלווה לקורבנות, כפיצוי על הפרדת מים ממים ביום השני לבריאה - מרחיב למימד נוסף של הברית: 

סיום היום השני לבריאה היה במצב של 'הכל מים'. מצב זה חזר למעשה במבול. הברית שלאחר המבול כללה הבטחה כי לא יהיה עוד מבול - שהעולם לא יחזור למצב ההפרדה הלא פתורה של היום השני. כזכור, הברית באה בעקבות ריח הניחוח, שעלה מקורבנו של נח. אך הקשר אינו מתמצה  ב-מים – מלח – קרבנות, כהקשר של מונחים של עצמים ופעולות, אלא בעומק התיאור של הפרטים של שתי הבריתות: 

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח 22). – צד האל בברית המבול הוא בקיום סדרי העולם, במונח יחידאי ש- 'לא ישבותו'. 

צד האדם בקיום הברית מתואר אצלנו, בהכנסת גורם המלח במעשה הקרבנות, על ידי שימוש באותו המונח עצמו: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ" – הצד שלך, האדם, הוא לדאוג שמעשיך לא יהיו בכיוון של השחתה, אלא של השבחה. 

אם כן, מצב ההפרדה הלא פתורה של היום השני לבריאה – מעמיד אתגר לתיקונו, על ידי פעולותיו העקביות והתמידיות של האדם – בכיוון של השבחה והתפתחות. 

זו מהות ברית המלח. ולכן, כנראה, המלח אמור להיות על שולחננו כל העת, להזכיר לנו לשאול את עצמנו: לאן פנינו? 

הרחבה בנושא בספר "דרך הניגודים בפשט המקרא", עמ' 269-273.