לפרשת פנחס

קנאה ושלום.  

למי נצטווה משה לאמור את דבר האל: "לָכֵן אֱמֹר - הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?  - נראה שהאמירה היא לעם, לדורות. 

'לתת ברית'? מצאנו רק במקום אחד, באמירה לאברהם, וזאת, במידה ויקיים תנאי: "וַיֵּרָא י-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית יז 1-2). ברית קיימת בין שני צדדים. 

משתמע כי אצל פנחס – הברית ניתנת לו, כי יצר כבר את חלקו בברית הזו. ותמיהה נוספת: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם"; האם רק עקב מעשה הקנאה של פנחס הובטחה ברית הכהונה - לעולם? האין זאת שברית הכהונה הובטחה כבר קודם, באופן גורף? למשל, כפי שנאמר "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַי-ה, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם.  בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי י-ה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר יח 19)? אכן כך משתמע, אך אם נדייק במילות הכתוב, הדגש הוא על "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים", ופחות על עצם קיום הברית עם הכהנים.  

לכן כדאי לדייק בקריאת הפסוק בעניינו של פנחס. והצעתי היא לקרוא מהסוף להתחלה."פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן    הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם  וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". 

ללא מעשה פנחס – כוונת האל היתה 'לכלות את בני ישראל' !  עד כדי כך!

מהי המשמעות של מעשה פנחס, ש'קינא את קנאת האל'. 

במובן הרגיל, נעשו מעשים המנוגדים לרוח מצוות התורה, ופנחס התמלא רוח קנאה ונקמה על כך, ופעל כפי שפעל. לדעתי, הבנה ברוח זו אינה מסבירה די את 'נתינת הברית' לפנחס, ואף את העובדה שמשה אינו מתבקש להפנות את הדברים לפנחס, באופן אישי, כתמורה למעשהו, "לָכֵן אֱמֹר - הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". התחושה היא כי הדגש הוא על מישור אחר, גבוה יותר.

העיון המדויק בפסוקים מעלה, כי אצל פנחס התרחש חיבור עם כוונת האל. האל התכוון 'לכלות את העם, בקנאתו' – ופנחס קלט זאת, 'קינא את קנאתו של האל' – ומתוך כך יצא לפעולה. שבח האל לפנחס אינו על עצם מעשה הקנאה, אלא על החיבור שלו, הקליטה שלו את כוונת האל. 

בכך, פנחס 'השיב את חמת האל מעל בני ישראל'. בכך נעשה פנחס ראוי ל'נתינת ברית' מצד האל. וגם, להתחייבות האל כלפיו לכהונת עולם. הדגש אינו על הקפדתו על שמירת המוסר, ולא על 'עמידה על המשמר' מפני מעשים אסורים, אלא על קליטתו את המצב. על הבנתו היסודית, כי בקיום מסוג זה, שנעשה לעיני כל העדה, בפתח אוהל מועד - אין הצדקה לקיומו של עם ישראל. פנחס 'השיב את חמת האל' בכך, שלפחות אחד הבין זאת, ובהתאם לכך יצא ללא היסוס לפעולה. 

וכאן נכנסת המשמעות של 'בריתי שלום'. מה ענין 'שלום' למעשה הקנאה? אלא, זוהי בדיוק ההבחנה המקראית, כאמירה לעם, לדורות. באופן רגיל מקובל להתמקד במערכת של הוראות וציוויים, ולבחון כל מעשה וכל אדם בקנה המידה של 'נכון ולא נכון'. של ציות או של עבירה. 

אך, 'נורמות של התנהלות' תקפות באופן השגרתי. המקרא מצביע על כך, כי ישנם מצבים שאם בהם, בפועל, נשבר הבסיס, מול כל העדה, בפתח אוהל מועד; או אז, במידה ולא תינקט פעולה – לא יהיה טעם ב'התנהלות של שלום' לאחר מכן. קיום של שלום, מצד ההנהגה הכהנית לעם, יתכן רק כשקיים בסיס יציב וברור, מבחינה מוסרית ואמונית.