לפרשת מטות
להניא את הזולת
האם יש קשר בין שני הנושאים בפרשה: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ", את הבת שאסרה על עצמה איסרים; ובין "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ", לגבי השבטים שביקשו להישאר בעבר הירדן?
אם יש קשר, מהו? והאם בא המקרא לתת בידינו הבחנה בין שני מצבי ההנאה ('להניא')?
למעשה, זאת שאלת היסוד של גישת 'דרך הניגודים': האם אוכל להגיע לתובנה חדשה, מתוך העיון בזוג הניגודים, שהכתוב מציב בפנינו?
מה שתומך בהצבת הקשר בין שני הנושאים הוא השימוש החריג במונח 'ראשי המטות', בשניהם: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", בנושא הנדר והאיסר; ובנושא השבטים: "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
(הכתוב מבהיר אמנם כי המונחים השונים מתייחסים לאותו מעמד עצמו:" אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם", במדבר א 16. אך יש משמעות לשימוש במונח מסוים בעניין מסוים. המונח 'ראשי מטות' מופיע שוב רק ביהושע ובמלכים א').
'הניא אביה / אישה אותה' – הדגשת הכתוב היא שהנסיון להניא את האשה נעשה בו ביום. הדגש הוא על העוצמה של סבירות החשש. אם רק למחרת מתחילים להרהר ולשקול את הנדר ואת השלכותיו – כנראה שהנדר-האיסר סביר, ואין הצדקה לנסות ולשכנע את האשה לחזור בה. אך, 'ביום שמעו' – החשש המתעורר הוא אמיתי, מיידי ואינסטיקטיבי. ומתוך כך נובעת ההתערבות של האב.
ההופעה השניה של 'להניא' בפרשה, קשורה לאנשי השבטים ראובן וגד, המבקשים ממשה להישאר בעבר הירדן, ולהתנחל שם. משה מגיב בחריפות: "לָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ"? משה מזכיר את הפעם הקודמת, בה "וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ" – בפרשת המרגלים.
התוצאה אז היתה קשה ביותר, וכל אנשי דור היציאה מהארץ נספו במדבר. "וַיִּחַר אַף י-ה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר". דברי משה מהדהדים מצב של מידה כנגד מידה: 'ויניאו' – 'ויניעם'.
משה מעלה את חששו האמיתי, כי בקשת השבטים כעת תוביל לחזרה על השבר של אז: "כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו - וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ (להניעו?) בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה". בקשתכם, אומר משה, עלולה לגרום נזק גדול, להשחית את דרך העם כולו.
משה אינו מוכן לראות את הבקשה כענינית בלבד. יותר מכל הוא רואה את ההשלכות של המעשה, כנסיון להניא את העם מדרכו. הוא מכנה את המבקשים "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם, תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים". 'תרבות' אינה במובן המודרני, אלא מלשון ריבוי, כמו 'נשך ותרבית': אתם מגבירים את מעשי הדור הקודם בריבית דריבית. 'אנשים חטאים' הוא מונח בו כונו אנשי סדום, וגם אנשי עדת קורח. 'חטאים' אינו 'חוטאים', אלא אלו שגורמים לאחרים להחטיא את מטרתם.
בפנינו הוצבו שני סוגים של 'להניא'. האחד לנסות ולשכנע אדם, ממש ברגע האמת, כי אינו רואה את התמונה כולה, וכי כדאי שישקול מחדש את דרכו.
בהמשך הפרשה, משה מעצים את המשמעות של הסוג השני, הגם שבהמשך הדברים מתבררים ומקבלים את איזונם. זהו מצב בו אדם, חברה או עם מתנהלים במסלול שבחרו. ובאים גורמים, משיקוליהם שלהם, ומנסים להניא את העם מדרכו. במקרה של המרגלים במדבר – אכן הצליחו. והתוצאה היתה הרסנית, לעם כולו. משה חושש מחזרה על כך, ופורש בפני שני השבטים את המשמעות האפשרית של מעשיהם.
חששו של משה אינו נעלם, גם לאחר הצהרת השבטים, והתחייבותם "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". משה מעלה את האפשרות כי השבטים לא יעמדו בדיבורם, והוא מכנס מעמד פומבי "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
'ראשי המטות' הם החוט המקשר הנוסף, ציר משותף נוסף, המביא לתובנה - מתוך העיון בשני הסוגים של 'להניא'.
לזמננו:
המקרא משקף מצבים של 'להניא'. האחד שבא מתוך חשש אמיתי.
השני של גורמים שבאים להסיט את האחר מדרכו. ברובד האישי, החברתי או הלאומי. המקרא אינו 'מדבר באוויר', משה מתייחס לבקשה שמובאת בפניו, מתוך הנסיון ההיסטורי של הדור שקדם. ה'מניאים' הצליחו אז, והביאו לנזק.
המקרא אינו מציב מסמרות, אינו קובע באופן קשיח כיצד יש לנהוג. הוא משקף את המצבים, ואת החשש מהשלכותיהם.
כשיש גוף, ומולו גוף אחר, המנסה 'להניא' את האחר מדרכו – באופן ראשוני ינסה כל צד לתלות את הטעות ואת הנזק - באחר.
יתכן כי האתגר אותו מציב המקרא הוא, להציב את השאלה קודם כל מול עצמי, לפני הנטייה להשליך אותה לפתחו של 'האחר'.
החל משבוע הבא, עם תחילת ספר דברים, 'משנה תורה', לקראת השלמת הכתיבה לאורך השנה, כוונתי להוסיף על העיון בנקודה בכל פרשה – להוסיף גם עיון בקווים המנחים של 'דרך הניגודים'. לגעת שוב בעקרונות הגישה ובהשלכותיה, כפי שהוצגו באופן מקיף בספרי 'דרך הניגודים בפשט המקרא'. ניב 2021.
התמונה מתוך האתר של אהובה קליין, ציורה לפרשת מטות