קודם: איווילין במנהלה, חלק 1
שון חיכה עד לסוף היום כדי לבקר במשרד המנהלה ובמנהלת החדשה, איווילין Webber. בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, כשכבר התקרב לזמן הסגירה, הוא הגיע למשרד והחליט לבדוק אם היא נמצאת שם.
כמה דקות לאחר השעה שש, הוא דפק על דלת פתוחה שעליה תלוי שלט של משרד המנהלה, וקרא בקול: “שלום, איווילין. את כאן?”
ללא מענה, רק ההדהוד של קולו רץ בחזרה, והוא החליק את אגרופו על הידית והכה עליה פעם נוספת, הפעם קצת יותר חזק.
“שלום, יש מישהו?”
עדיין לא היה מענה, והוא הרגיש קצת מאוכזב. הוא הביט לתוך תיק הרשת העליונה שהחזיק בידו, שהכיל חבילת דבר מה קטנה ופנינה בפנים.
“היא הלכה מוקדם הביתה, כנראה. לעצמה מתנה. בערב בעיר,” לחש בקול רך, כשהוא משוחח עם עצמו.
ברגע פתאומי, קול נוקשה וישר נשמע מקצת חדר אחר.
“לא, עדיין כאן. אני עדיין נמצאת כאן.”
שון הזמין את מבטו אל הקול, והופתע לגלות שמדובר באיווילין עצמה.
“היי, איווילין! איפה את?”
היא לא הופיעה מיד. “אמרתי לך שאת לא מבינה מה קורה במשרד המנהלה, לא כך?”
לאחר מכן, היא נכנסה דרך פורטל המשרד, לבושה בשני מכנסיים צמודים וחולצה לבנה משי עם גומייה המעטרת את צווארה ומגיעה עד למותניה, עם אקדח קשור אליה מעל צווארה ומכך מתנדנד לתוך חזהה.
היא הייתה כאילו מלאה ויפה כפי שהיה בפעם האחרונה שראה אותה, וגם באגדות שלו. היא הלכה באורח נשי ומדיום, עם ניע מהודר. סנטרה היה יותר מורם, כאילו מתנשא או פשוט עסוקה מאוד בעבודה.
שון ניסה לעצור אותה בידו כאילו כדי לעצור אותה, ואמר, “ברכות על הקידום שלך. מגיע לך בהחלט.”
אבל היא התקדמה ברחבה אל שולחן עמוס ניירות ומסמכים, ומתעלמת מכל הברכות החמות שהוא הושיט, והיא קראה לקול “शी” וקפצה פנימה, היכן שהיא נעלמה ואיננה עוד נראית.
הוא התפלא מדבריה ואיך היא התנהגה ביחס ליחסו. היא הייתה פתוחה וחופשית בפניה לפני ימים בודדים, ועכשיו היא לא הראתה את פניה. הוא חשב שאולי היא מתביישת במשהו, אבל לא, כנראה שזו פשוט עייפות או עומס עבודה שגרם לה להיכנס לתפקיד חדש ולסדרי העבודה שלה במשרד.
שון רצה להחזיר לה את המתנה שהוא הביא, תיקקשית שידה, שהשאיר אצלה בפינת המשרד.
“ביקשת לשוב את זה?” הוא אמר חלושות, כשהוא מניח את התיק על הדלפק, ומשקף לעצמו את המסר הבא: אולי היא לא רוצה שתראה לה. אולי היא מתביישת במשהו. אולי זה פשוט נזיר חשוב כמו ההתחלה שלהם.
היא לא ענתה, ושון נפרד בשלום, ומאידך השאיר את תיק הפופלר הצבעוני על הדלפק, כשהוא שומע במעט קול של קליק רפה, שמשמעותו שמה שהשאיר מאחור נשאר שם עד לבוקר הבא.
הוא עזב את המשרד, ניגש למעלית והמשיך לדרכו למשרדו, מתערבב בחוש חרות ובחשש. הוא חשב: אולי היא שונאת את מה שיקרה בלילה ההוא, כי היא חשפה את עצמה בפניו במספר רב של דרכים, והיו בה גם צד של מלכה וזונות, ואולי גם בתולה. הוא אהב מאוד את הגוף שלה, את הפות השמנה שלה, וכל השאר לא היה חשוב יותר.
המעלית הצלצלה והדלתות נשכו פתוחות עם צליל נהימות. הוא הסתכל על הרקע, והתמלא מחשבות על אפשרות שיקח אותה ליחסי מין חמורים, אבל החליט שזה מסוכן מדי, ושזה עדיף שירפה, לא לקחת סיכון מיותר.
הוא עלה במעלית, והמשמעות של ההחלטה עלתה עם התקדמות, כשהוא מריץ את מחשבותיו ומחבק את הזיכרון של הלילה ההוא, שבו שבר את חומות הפנטזיות והפך את הכל למציאות של רגע אחד מרהיב ומסוכן עם האישה שהייתה פעם חופשיה וחסרת עכבות, והיום מנהלת של משרד שלם ומהודר, כאילו כל זה היה חלום.
הדלתות של המעלית נפתחו, והחנה את הרכב בחניון, משקיע במחשבה על המפגש הבא איתה, ועל מה שיכול לקרות, אם רק יעיז קצת יותר.
כשהגיע למשרדו, הוא פנה אל השולחן שלו, שבמרכזו גורדי תקרה בגובה מעליו, והחליט לחזור למספר משימות קטנות שיקלו עליו את עומס העבודה ביום הבא.
כשמסך המחשב הראה את השעה 8:45 בערב, הוא נזכר שזה מאוחר מדי, ושיש למהר לעזוב את המשרד.
הוא סגר את המחשב ומכבה את המנורה, ומתחיל לחשוב על האפשרויות המיידיות, כשהוא משאיר את המחשבה על איווילין במרכז החשיבה, ומחליט שלא לנסות להחליט בשעה זו.
