עונת החג עברה בנעימות. מנות תרנגול ההודו ופשטידות הדלעת נעלמו במהרה, והאירועים החברתיים של החג היו מלאים ברגעים מרתקים וסיפורים כאלו שימשיכו ללוות אותנו גם בחופשות הקיץ. חברותי ואני פתחנו כמה בקבוקי שמפניה לבלות את הערב של ראש השנה, ויצאנו לחגוג באווירה חגיגית וכיפית. אך גם במהלך תקופה זו, היו דברים שאירעו שזעזעו את ההתרחשויות — אירועים שהאפילו אפילו על האירועים והאוכל של העונה, באופן חיובי ומפתיע.
שכן, השכן שלי, מארק וולקר ואשתו ג’יני, שהתגוררו ברחוב הסמוך, קיימו מחמאות על הקישוטים שהצבתי בחוץ לבית שלי.
“יש לך טעם עיצוב נהדר,” אמרה ג’יני כשהיא מחזיקה בכוס פלסטיק עם משקה תפוחים עם אלכוהול.
ואכן, המחמאות המשיכו לזרום, והן הוסיפו לאדיבות ולחמימות באותו הערב.
“כשאנחנו יוצאים לנסיעה, תמיד אנחנו לוקחים את הדרך הארוכה כדי לעבור ליד הבית שלך ולהתבונן,” אמר מארק. “זו רמה של יופי שלא ניתן להתעלם ממנה.”
“זה מקושט מאד יפה,” הוסיף, ומשקרות בשלווה, “וכשאנחנו עוברות ליד, אנחנו מאטים את המהירות.”
“אכזבה תבוא אליי כשהסרת את הקישוטים, אז אולי תוכלי לחשוב על עיצוב גם לחגים הבאים,” הוסיף מארק בצחוק, ומרמז על רצון עתידי לראות את ההמשך של מסורת הקישוטים.
“ומהו החג הבא?” שאל מארק, משפיע את זרועו על הכתף הצרה של ג’יני באטימות חביבה.
“נגלה בקרוב,” השיבה ג’יני בחיוך קל. “החנות המכולת תתחיל למכור ממתקים שקשורים אליו תוך שבועיים.”
שלושתנו צחקנו בנימוס, והודיתי להם על המחמאות. הערב נמשך בשקט, אך דבר אחד בהחלט נשאר עימדי — ההשפעה שהייתה ל”מרק אלקטריק”, איש המקצוע שהזמנתי לעזרת קישוטי החג, על כל השכונה, למרות שהם לא היו מודעים לכל מה שעשה טוב. הם רק ראו את התוצאות החיצוניות, אך לא תמיד את כל ההישגים והתשומות שהוא הותיר אחריו.
לפני שהגיעה תקופת החג, היה עליי לתאם עם “מרק אלקטריק” להסיר את הקישוטים שהתקנתי. אפשר לומר, שהייתי צריכה לבלות את שעות הלילה באי נוחות, כשלבסוף אסור לי לוותר, והחלטתי שהגיע הזמן לפרק את התצוגה המסנהרת שהוכנה במיוחד.
רכב הוואן הקטן עם השם “מרק אלקטריק” שנכתב על ברק חשמלי, נכנס בקלות לתוך החניה שלי. הייתי מתרגשת לראות אותו שוב, לאחר שהפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עזב במהופך, מתגייס לצורך עזרה דחופה. הפעם, הייתי מוכנה. המיטה הייתה מסודרת עם מצעים נקיים והכריות פרושות בסטייל, שערי לא היה אסוף אלא חופשי לאור השמש, והנחתי שהלבוש שלי – חצאית קצרת וחולצה לבנה וחמה, בעיצובים פשוטים, ייתן רושם קל של כוונה, מבלי להיראות מבהיל מידי.
רק כדי להטמיע את ההתרגשות, החלטתי שלא להציג את עצמי ישירות, אלא לשחק אותה קצת מסתורית. כשהדקתי את הזרועות שלי, הסתרתי את חופת השיער למעלה וקשרתי את השיער באופנת פוני. קירבתי קצה החזייה שחורה שיצאה מעל החולצה, כדי להראות את תווי הגוף שלי, ועדיין לשמור על מעט מסתורין והנאה. נעלתי את הנעליים הגבולו, כדי להימנע מלהיראות זמינה מדי, והחלטתי לשמור על הקול שלי סודיה.
הדלקתי את הפעמון בכניסה מבעוד מועד והמתנתי, כשהתעכבתי מעט להימנע מלהיראות כמו קופץ קטן שמח באושר. חיכיתי בעדינות, מושיטה את ידי לא מוגבלת, ומצפה ליום הזה להגיע. המראה של הפנס במרחק, הפתיע אותי, והבנתי שזו ההזדמנות להתחיל מחדש, והחלטתי לנסות להראות חביבה ומזמינה, אך לא מוותרת על הפתיון הבא.
כשקול הדפיקה בדלת נשמע באוויר, חיכיתי לרגע, והנבואה שלי יצאה לפועל. כשהיא פתחה את הדלת, היא הייתה מהממת ומזמינה, עם חיוך טהור ומאיר. אמרתי, “שנה טובה,” והחיוך שלה החזיר לי חיוך גדול משלי, מעודד ומחופש להמשך הערב. היא נכנסה, והשאיר אחריה ניחוח מיוחד — לא של עוגיות שארית חג, אלא ריח שורשי ומעניין שהכניס אותי לאווירה הקסומה שלנו.
“התת מוצלחת מאד בעיצוב הבית,” אמרתי. “שכנותינו באמת אהבו את זה.”
“היא אמרה לי בדיוק איך לרצות,” הוא השיב, “והבנתי שאולי אנחנו יכולים להיות צוות טוב.”
“אני מקווה שכן,” אמרתי, ומשמעויות שונות לורודות עלו במוחי. אך לא היום — היום מדובר בלהתחיל את הערב הזה בידיים טובות.
נפנפתי את המחשבות והפנתי את הפנייה למטבח כדי להתחיל בהכנת קפה וחכמות סודיות לעומדים להצטרף אלי.
הוא חייך בחביבות, וקלט את המסר שלי — שהיום אנחנו כאן כדי לבצע את המשימות שהתחייבנו להן, אך גם כדי ליהנות מהרגע ולשמור על ההנאה והמתנה.
“בוא נתחיל לפרק את הקישוטים,” אמרתי, ומיד התחלתי לסדר את המלתחה של חג המולד, בעוד הוא אחריי, מסייע לי, צוחק, ומייצר אווירה של קרבה והשתגעות קלילה. כך, שלב אחר שלב, נפרק את הקישוטים, ננקה את הבית ונתכונן לפעילות הבאה — עם חיוך על הפנים ותחושת סיפוק פנימית עמוקה.
