קראו את הקודם: חקירת עובד – סיפור אירוטי
כאדם העוסק בנדל”ן, אני מתרגל להרשות ללקוחותי גישה לחדריהם האישיים בזמן שהם בחופשה או מחוץ לבית. יחד עם זאת, לעיתים קרובות, בעלי הבית מנקים ומחזיקים את הפריטים הפרטיים שלהם במקומות פחות נגישים, כמו מתחת למיטות או עמוק בתוך ארונות.
לעיתים קרובות—רק לשם שמירה על אחריות תקינה!—אני נוהג לבדוק מתחת למיטות, לגרת לתוך המגירות של השידות הלילה, ולחפור לעומק בתוך הארונות. אני מאמין שזה חלק חשוב וראוי לבדיקות, במיוחד כשזה מגיע להכין את הבית למכירה, כדי לוודא שאין דבר שיכול להפריע או להחמיץ קונים עתידיים.
פעם אחת, הזזתי קופסה שהיתה מונחת על המדף העליון של ארון גדול, וכנראה שהזזתי יותר מדי—והקופסה התהפכה עלי, נפלה, ואני כבר הייתי בסכנה ליפול יחד איתה.
באותה רגע, נבקעו לידיי אבזמי שחרור ומכשירים שונים—רבניהם מכשירים לפינוק מיני, כמו ויברטורים, דילדו ארוכים, שפיץ, זרנוק עם אביזרי אנאלי, רעלה כהה וכל מיני משחות ושמנים סLub. באותו רגע, נברתי במחשבה שזוהי יכולה להיות נקודת תצפית מעניינת, וחשבתי לעצמי שזו עשויה להיות הזדמנות לראות משהו מרגש.
במרחב השינה המרכזי, כיוונתי מצלמה דקה לצד פגר שן פורצלן לבן עם לחיים ורודות וסתם של חוטף צבעוני. ליטפתי את ירכיו המעוגלות, מתוך ידיעה שזו פיגורה שתגנה עלי.
בערב, בדקתי את הזרמת הווידאו מהמצלמה. ראיתי חדר חשוך, והזוג ישן במיטה זוגית עם ארבע רגליים באופנים הפוכים. הם ישנו בצדי המיטה, פני אחוריות אחד לשני. הבנתי שהם כנראה לא היו במצב רוח לאותו הלילה.
בימים שאחר כך, המשכתי לבדוק את ההזרמה, בתקווה שאמצע קצת פעולה, אך לשווא. הם ישנו כל הלילה בנפרד, בלי חיבוק, בלי מגע קרוב. לא היה שום סימן לפעילות או לאינטימיות. אכזבתי קשות, והודיתי שהם אינם הלקוחות שאני תכננתי לפגוש. סגרתי את הזרם ובדקתי כיצד להסיר את המצלמה מבלי לסכן את ההמשך התכנון שלי.
בעל הבית, ג’ף, הזמין אותי באפשרות שבתום השבוע אוכל לבקר, אך הזכיר כי הבית מעוטר לקראת מסיבת הלוואין של הלילה. “אל תהיי שיפוטית,” הוא צחק, “אנחנו אוהבים ללכת עד הסוף.” אני הרגעתי את החששות שלי ואמרתי שאני מכיר כמויות מסיבות כאלה ולא מופתעת ממה שאראה.
בבוקר של שבת, פתחתי את הדלת הראשית ונסוויתי פנימה. מייד שמעתי קריאות מרחוק וכיולים—צלילים שדומים לסצנות מפחדים עתיקים. חשבתי שמדובר בפלקטים או קישוטים לקראת המסיבה, והמשכתי הלאה.
אך אז הדברים החלו להשתנות באופן מפחיד. מצאתי רעועות, תמידיות עם ידית עץ כהה נשענות על דלת ארון מלתחה בכניסה. הידית הייתה מכוסה בחומר כהה ואחיד—סביר להניח מדובר בדם מזויף. בהמשך, קירבו אליי כתמי דם כהים ומרוחים על הקירות, וראיתי שהרגליים של מישהו עקבו אחריהם בתוך הבית, באמצעות סימני נעליים שהותירו סרטי כתמי דם. נגעתי באחד מהם עם קצה רגלי—הוא היה דביק, מגולגל ומגעיל, ודרש ניקוי יסודי.
המשכתי לעקוב אחרי הטביעות אל החדר המרכזי, והתחושות שלי הוסיפו לחרדה—זיהיתי את הכתמי הדם על השטיח, על הקירות, ואפילו רוחות של גב盒彩ות קריומסיס ומבוכי סיוט. מצאתי שגויה שואלת את עצמי מה קורה, כשבמטבח הריח היה של עוגת ואלבטה ומתוקים קלים, חלק של טעם טוב שהכרתי, בניגוד להמשכים המדהימים והמפחידים בכל שאר הבית.
המשכתי לפסוע אל המדרגות המובילות למרתף, שם מצאתי סימן שאלה חמור: סמל פנטגרם שחור שציירו על רצפת העץ היפה של הבית—עץ אלון איכותי. במבט ראשון חשבתי כי זה הדבקה, אך התברר שמדובר בשריפה אמיתית, שהשאיר את הסימן במשטח, כאילו עברו בו תחנות של טומאה. הבעתי זעם בלתי מרוסן—זה מזיק ככל שיבואו קונים.
לחיצה על המשטח הכעיסה אותי במיוחד. ידיי נגעו בו—הוא היה כאילו עוצב בסריטה של ברזל חם, ושרוף היטב עד כדי כך שהשאיר יצירה במשטח.
ההרס היה ניכר — הדמיון שהעניק הבית נעשה פגום, והקירות והמדרגות היו מלוכלכים, ומי יודע כמה עלות יידרש לתיקון. חשבתי לשבור את הרעיון וליצור פרויקטים משל עצמי, אך רק המשכתי לרעוד מבפנים, חושש מתוצאות העבודות של בעלי הבית.
פתאום, הרגישו שמשהו זז באוויר—רוח קרה ריחפה בגרוני, והעלים של הצמח נעו. במסתובבת, חזר לי הקולות המוכר, זמזומים של סרטי אימה ישנים. ההרגשה הייתה שהבית כולו מתמלא באיזשהו אירוע מוצפן, מסתורי ומבעית.
התחלתי להבין שהמסיבה באמת יוצאת דופן—היא לא סתם אירוע, אלא חזיון של ממש. אני הבנתי שצריך להסיר את המצלמה כדי להעריך אם עליי להיכנס שוב לשם. העברתי את המצלמה למקום אחר, בין שני ספרי קלאסיקה מפורסמים—פרנקנשטיין ואת Dracula, כדי להודיע על סיום הביקור שלי.
בהמשך, חזרתי הביתה, ותחושות שלי היו של רוגע זמני. מראה הבית היה נקי, המשטחים חפים מכתמי דם וסימני שריפה—העימות שלי עם הזוועות נדמה שהיה דמיוני. לא נמצא שום סימן לשריפה על הרצפה, וגם לא לסמל הפנטגרם שהדלקתי בשל האיבה.
ופתאום, באחת הפעמים — הבית נפתח, ואני נשמעתי צעקה, רצתי חזרה במעלה המדרגות, ועברתי על פני דונה. היא פתחה את הפה, אך מה שלא תיארתי לעצמי, היה קיומו של הבית שהופך לסרט אימה חי ומתמשך. הרצתי החוצה, משאירה את המצלמה, כשהיא מתמלאת בקולות של זוועות שלא אוכל עוד לגלות, ושמחה קטנה משתלטת עלי—רצוני להתרחק למקום אחר ועזוב את הפרויקט הזה לפזריז שמבין פחות.
היא זעקה מאחר: “סליחה שלא פחדת!” אך אני לא חזרתי עוד, והנפתי את הרוח, מסרבת להסתכל שוב אחורה. לעולם לא!
תיהנה יותר מהסיפור הזה עם:
