אני פגשתי את אובה בפעם הראשונה כאשר הגיעה לבסיס עם אביזר טכנולוגי משונה, שנועד ככל הנראה לשפר ראיית לילה, מעקב או סוג אחר של תקשורת. בשעת השימוש בה, התברר שמדובר במכשיר שלא עבד כראוי, והוגדר ככלי לא אמין בכלי הצבא.

כשפרדה ממנה מחוץ לבסיס, החברים ואני צחקנו עליה על העניין עם המכשיר. אך להפתעתי, היא מצידה החזירה באותה תוקף—160 ס”מ של אש בעיניים, שאינן נרתעות מסטירת צחוק או התגרות. נראה שהייתה מגודלת עם אחים גדולים מאוד, שאינם חסכו ממנה דבר, והיא ידעה בדיוק להחזיר באותה חומרה. אני שוקל שבעצמה יודעת לירות קומבינציה מהירה של אגרוף ואגרוף שני.

בתוך שיחה עם חברים בבאר, שאלתי אם המכשיר שלה ישרוד את היום הראשון בצבא, והיא ענתה בציניות שזה סוג של צעצועים שהצבא משחק איתם—טונקה ומשחקי גי.ג’י.ג’י—ולא כללו פריטים מיוחדים שגובים הורים כסף לבזבוז. היא לקחה את זה כדיקטיקה, ואני חגגתי על ההזדמנות לחדש את התחרותיות שלנו.

החבורה סביבנו עודדה אותה, והתחלנו ויכוח על נשים וגברים. אני טענתי שיסוד הנשים הוא יותר אמיתי, והיא השיבה בתוקף שהבנים שמספרים על נשים שאהבו אותם—הם בתוכם שקרנים, כי נשים לעולם לא יאהבו אותם. היא לקחה את הכוס שלה ושתתה בלא היסוס, סימן לעול חיים עם אחים, שמחשל אותה לתפקד בחיים של יום-יום.

בכמה ימים אחר כך, אובה הופיעה בלבוש אלגנטי יותר—חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומכנסיים קפדניים. עיניי נמשכו אוטומטית לשרשרת הזרקורים הנמתחת לאורך הגב של חצאית כהה המגיעה עד הברכיים, שהיה בה שקע שמאפשר להציץ ולחוש קצה של זרות מסקרנת. נכנסתי אליה בנעלי קרב חומות ומדים, ופתחתי בשיחת נימוסין.

שאלתי אותה באירוניה על הפידבקים שהיו לה לגבי המכשיר. היא ענתה שזכתה להרבה משובים, והוסיפה שמחכה ליום שבו תוכל לפתח דברים חדשים, שזה ידרוש ממנה שותף. היא הציעה שאחפש שותף ל”ניסוי”—אני חייכתי והצעתי שאני יכול להיות המועמד המושלם לתפקיד הזה.

היא דרשה שיידע לעבוד קשה בלי תלונות, ושצריך לשמור על סודות. שכנוענו המשיך בסצנה משעשעת שהגיעה לשיא כאשר היא הכינה אותי לשלב הבא—לפתח “מוצר חדש” שיכול להיות אטרקטיבי ומסעיר יותר ממה שדמיינתי. השיחה הפכה לקלחת של צחוק והומור, והמשכנו בתכנית המפתיעה.

בערב, היא חזרה ללבוש את אותו הלבוש המפתה, והביטוי שלה והזהרתה יצבה אותי במצב של חיזור עיקש. הלכנו יחד לבר, שם מצאתי את עצמי מתמודד עם ההפתעה כשהיא התיישבה לצדי, הציעה לשיר שיר בקאראווקי שהייתה ממליצה להקרין עלי טוב יותר ממה שחשבתי. הערב המשיך באווירה סוערת, כיסוי ומגע, ועד לסיום, חווינו יחד חוויה בלתי נשכחת.

הסוף היה מוקדם יותר משחשבתי, אך הזיכרונות והתחושות נשארו איתי. היא עזבה לבסיס למחקר חשאי, ואני, לפחות לצורך הרגע, נשארתי עם מחשבות על המכשיר ועל המשיכה של אובה, שאינה תסולא בפז. היא לעולם לא חזרה, אך אני אמשיך להיזכר בטכנולוגיות ובחיות שמחה שיצרו, ומה שבאמת חשוב—האהבה והחיבה שהייתה בינינו.