היכל הקונצרטים היה מלא לקראת מופע המקהלה השנתי שלנו, שסימן את שיאו של עונה ארוכה של קונצרטים והופעות. ההתרגשות באוויר הייתה נוכחת בכל רגע, היה זה אירוע שנתפרסם והוזמן אליו מראש על ידי קונים שהמתינו חודשים טובים. ההתרגשות הייתה חזקה גם עלינו, במיוחד אחרי חודשים ארוכים של חזרות ותרגולים, חלקם פורמליים וחלקם בלתי פורמליים.
מצדם השמאלי של הבמה הוצבו כעשרה זמרים, שכללו את האנשים שלי – מקבוצת הגברים שלנו, שהיו שבעה; והקהלה הנשית; וקבוצה מעורבת נוספת של זמרים. כולנו ניסינו להישאר רגועים ולא לחשוף את עצמנו לעין הקהל, תוך כדי שמירה על שקט ועל התנהגות מכובדת.
בתוך ההתרגשות, שניים על הבמה, אני והתיאטרון שמולי, התרכזנו במוזיקה שלנו. אני עברתי על קטעי המקהלה של מנ melodies Mendelssohn והצעתי לעצמי לזכור את הפזמונים. פתאום, באקראי, הנשים לפניי בעין הבלונדיני שלה נעה אחורה והורמת עקבית לדחוף את העקב שלה אל רגלי הימנית.
הגנתי על עצמי בקול מיוסד, והיא מייד הסתובבה להציע התנצלות בשקט. חייכתי בעדינות, למרות שהכאב ברגל היה חזק, והעקב שלה היה חד מאוד. היא החזירה מבט מצער וחשוך, והמשיכה להתנצל תוך כדי מבט חודר.
שמה היה ניקול, סופרן, והכרתי אותה במידה כלשהי. היינו שותים יחד עם שאר הזמרים אחרי כמה חזרות ומעט שיחות חברתיות. היינו תכופות מכבדים ומפטפטים בשולחן אחרי התרגולים, והיה נעים לדבר על מוזיקה ועל חוויות אישיות.
המופע של הקונצרט הקבוצתי שלנו הושג בתשואות חמות מהקהל. כשזמרי הקבוצה סיימו, היו אלה שנמצאים בצד שמאל של הבמה שיצרו מעבר צר שדרכו הזמרים עברו מחוץ לאור המרכזי שהאיר את המקהלה לקראת ההופעה הבאה שהתקרבה לעלות לבמה.
הקבוצה שלי הייתה הבאה, ולכן תכננתי לעבור בגישה נוחה יותר לבמה. במקרה, אני והתנופסת גופית של ניקול התנגשנו שוב—הפעם יותר אקטיבית.
היא הביטה בי, ואני נגעתי באפשרות להסביר את עצמי בפה מורם, הזזתי הצידה, אך היא עצרה אותי. היא שלחה את זרועותיה לאחור ואחזה בשני חוגי חגורה של מכנסיי, תוך שהיא מושכת אותי אליה בשנית.
לאחר מכן, היא התנועעה לא באופן קדמי או אחורי, אלא בעדינות, תוך סיבוב הירכיים שלה מצד לצד. חיכיתי והרגשתי את קימורי ישבנה — הקצה השמאלי המעוגל, הקמט המובהק, והקצה הימני שלה. היא המשיכה באותה תנועה, מתקדמת ברחבי הבמה, מעודה הימין אל המרכז, ואחורה לצדו השמאלי. בהשפעה מיידית, גופי התעורר, והזין שלי התקשה בתוך מכנסיי המותאמים, מה שהוסיף להתרגשות.
הבחנתי באישה שמול, שהייתה בעלת שיער בלונדיני בהיר, אסוף בק bun נמוך עם כמה שדרות משודרגות שנשארו נוחות. ריח הפרחים הבריים הוביל אותי להמלצה שכנראה יצאה מתוך דמיון של דיונון פיות מהטלוויזיה והדמיות הפנטסטיות שכמעט תמיד משדרות בעולמנו.
הסטייל שלה חשף את צווארה הצר, שהיה מוקף במחרוזת פשוטה של פנינים, ואוזניה הקטנות עם עגילי אבנים. קימורי השמל שלה עם תחרות המוזמנים להתנחל על הכתפיים, חשפו קעקוע צר שנמתח מצווארה, שנעלם לאורכו של קו שמבטא חורזי סיני שכתוב במשפטים ארוכים ואלגנטיים.
ניקול ואני שוחחנו עם שאר הזמרים לפעמים לאחר תרגולים, בעיקר על שתייה והומור. הקבוצה פחות מיחסים אלכוהול, והגבולות לשתייה שלהם נמוכים. היא שהתה איתי ועם אחרים בשולחן, והיינו לועגים וצועקים בשעה ארוכה, מקצתנו מקנה כעת על ההתנהגות ועל הדיונים הסובבים על יותר מדי שתייה וקלילות של ביטויים.
מתוך הסצנה הסוערת הזו, היא המשיכה באגנה המיני, וגופי היה לחוץ באופן ברור אל סגרת המכנסיים שלי. היא הרגישה אותי, במבט נועז ועיניים מרושעות. היא הסתכלה אחורה, עם פניית עיניים קורצת ומפתה.
היא זעזעה אותי עם הזרועה כשהיא לכדה את ירכיי. היא לא נבהלה והמולי התחילה בעקביות לנסות למשוך אותי. היא גם קיוותה שמי אכן יזעק, וזו הייתה מטרתה האמיתית — להלהיב אותי, והיא אכן הצליחה.
הלב שלי הלם במהירות, נשימתי התגברה, והזין שלי התקשה עוד יותר בתוך מכנסי. לא הייתה לי ברירה אלא לשבות במחשבות ולקבל את ההתרגשות, כי בדרך כלל, כשאני על במה, אני מתמקד במוזיקה. הפעם, כל מחשבתי התמקדה בניקול, והפקפוק וההתרגשות הזו לא השאירו לי שום מרחב למוזיקה עצמה.
ההתרגשות הפריעה לי לחלוטין, והצליל המנגינה של מנ melodies Mendelssohn נעשה הומוגני ולא ספונטני, כשהקהל מריע ומריע קשה. רק עם השמחה של ההנאה, ועם ההמתנה, התחלתי להתרכז מחדש בפסוקים והמנגינה.
ברגע שהמוזיקה והאופי שלה התמודדו עם ההתרגשות, החזרות והקהל עשו את שלהם ואני חשבתי שארצה לפגוש אותה אחר כך, מחוץ לתוך החשיכה של הבמה, שם היא הזמינה אותי. היא לחשה לי באוזן, “אחרי ההופעה, תראה לי.”
ידעתי שאני חייב, והצעתי לה בביטול, “בטוח, אחזור אליך.”
החייכה בערמומיות, ואכן, כשהעלה המוזיקלי הסתיים, קיוויתי שאוכל להסתיר את ההתרגשות שלי, כי החלק הבא היה כואב אך מענג במיוחד — כמוסה של אדרנלין ואורגזמה במתח הרגעי.
בעוד שאני עומד בשורה על הבמה, תחת האורות המבהיקים והעטופים בחשכה, רבים מן הקהל היו מרותקים אלינו ולחצו עלי להמשיך, כאשר אני חש את ההתכווצות של אדרנלין, מרמה בלבול והתרגשות. בכל מקרה, כשהמשלחת נמשכה והתזמורת המשיכה לנגן, הרגשתי כיצד כל חלק בגופי מתמזג באותו הרגע הקריטי של ההתרגשות והכאב.
בסיום, הוצבתי מחוץ לבמה לתוך החשיכה, ופגשתי את ניקול מחדש. היא הייתה מרוצה, והיד שלה נגעה בזרוע שלי באות הזדהות. היא לחשה לי, “אחרי,” ואמרתי בעדינות, “בטח, ניפגש אחר כך.” הקול שלי היה רועד, אבל הלב שלי היה בתוכו.
כל הערב התנהל באינטנסיביות בלתי פוסקת, והקול המנהל של המנצח הגביה את ההרמוניה עד לקצה, כשהקהל מרים את ההמונים בריקודים ובמחיאות כפיים, בעוד אני לחשתי בפחד ובתחושת אדרנלין, ממתין לרגע המיוחל.
