מריסה תיקנה מחדש את שרוכי הנעליים של נעלי הרולר שהשכירה. הנעליים היו בצבע חום כהה, עם ארבעה גלגלים בולטים בצבע כתום בוהק, כשגלגל אחד משמש כבלם זמני בחלקו של האף.

ישבה על ספסל והניעה את רגלה קדימה ואחורה על שטיח פלורסנטי שחור עם הדפסי כוכבים, שנראה שחוק מעט משימוש רב.

“אני לא עליתי על רולרסקייטים כבר כעשרים שנה,” אמרה מריסה.

“רק עשרים?” תקפה אותה החברה שלה, רייצ’ל, בחיוך תמים.

מריסה הרימה גבה והסתובבה קלות את הראש, מפקפקת באמינות הטענה.

“לא אבקיר יותר לעשר שנים,” השיבה בלעג.

“אל תדאגי. הייתי איתך באותה סירה,” אמרה רייצ’ל בחיוך חם. “זוכרת שרכבנו על הרולרסקייטים לשיר ‘סופרסוניק’ של להקת ראפ כזו? אני לא מצליחה לשחזר מי בדיוק הייתה ההרכב.”

“סופרסוניק, שירים מעודדים… לה לה דה דה. אני כבר שוכחת את שאר המילים,” ענתה מריסה.

“אני פשוט לא יכולתי לשמוע את המילים,” השיבה רייצ’ל בצחוק.

“כי היית על הרולרסקייטים עם הבנים!” אמרה מריסה בחיוב עצמי.

מריסה גלגלה את ידה לעבר הרגליים שלה שהיו לוחות על ידי רשתות הרולרסקייטים, ואז הפנתה את המבט לעברה של רייצ’ל.

“אולי הם יגיעו אלינו שוב, אבל הפעם מסיבה שונה,” אמרה מריסה באופן רומז על שינוי במטרת ההגעה.

“הגענו לכאן הערב, אז חובה לנו לרקוד,” הוסיפה, מכינה את עצמה לקום.

בידיה אחזה בכיסא הסביבה כדי להיערך לסטנד, ככל שהיא יודעת שתהיה על גלגליה. חששותיה המרכזיים היו מפולת על הרצפה — מפגיעה במוניטין או בפנים למשל, אם תתרחק מידיהם ותרגע משיווי משקל.

ידיה התכווצו סביב הכיסא, והיא נשאה את עצמה למצב עמידה. נעלי הרולר זזו קדימה עם תזוזתה, והיא טיילתה אחורה וקדימה בגוף כדי לשמר איזון. אחזה בחוזקה בכיסא, חשה שהיא עלולה ליפול בכל רגע. היא חששה מפגיעה באחור הכחול-סגול ובהרבה יותר מכך — התדמית החברתית שלה.

“אני אצטרך הרבה תמיכה,” הודיעה בביטחון מעורב בפחד.

רייצ’ל נסתה לעודד אותה: “הכל יהיה בסדר. תאחוזי בי.”

“ואת, איך אני יכולה לתפוס אותך? שנינו ניפול על הרצפה,” השיבה מריסה בפליאה.

מריסה נשפה עמוקות ושיחררה את אחיזתה בכיסא, תפסה את ידיה של רייצ’ל ולחצה בחוזקה.

כשהגיעו אל פתח המשטח המוצק של הזירה, הם זיהו צעירים מאוד זוחלים על הגלגלים שלהם על הרצפה, כאילו הם משקיעים מאמץ לעבור דרך בוץ סמיך. שתי בנות מחייכות ומחליקות באיטיות, מחוות לאורח הבחור החמוד שמסתכל עליהן. נער מתבגר נע במהירות על זוג נעלי רולר שחורים עם גלגלים ירוקים בוהקים ומספר חוטים תואמים, סובב והחליק אחורה במהירות. הוא לא חובבן, יודעים בדיוק שהוא יודע לרכב ולבצע תרגילים מסובכים. אחריו, שתי בנות נוספות מנסות להשיג אותו, אך מתקשות לעמוד בקצב.

מריסה רולדה עם רייצ’ל אל קצה המשטח שבו מרחב הקרטון הלא אחיד חיבר בין הרצפה המושחזת לעץ החלק של הזירה, שנראה כסכנת תהום בערך.

אורות לייזר בכל צבע מרחפים מעל הרצפה, ומקרינים באוויר במקביל למוזיקה העוצמתית שממשיכה לנגן ולרטוט בכל הפינה.

“אוי, למה אני עשיתי את זה?” צעקה מריסה מעל לרעש המוזיקה.

רייצ’ל רצה קדימה, כשהיא תופסת את מריסה שמאחוריה, לפני שהספיקה לשנות את דעתה ולהיות רק צופה או פשוט תלויה על קיר בגובה המעטפת. צליל השאגה של המוזיקה והאנרגיה של הריקוד העלו את שתיהן זולגות מצחוק, ולהבדיל, הפעם הצחוק נבע מרגש אחר לגמרי.”

מחשבותיה של מריסה נסחפו לתקופה שהתפספסה.

הייתה נערה שהייתה משוגעת על בנים, כשהריצה באורח קל על הקצב המהיר של השיר ‘סופרסוניק’ מאת ג’יי ג’יי פד. רמקולי הזירה סחפו את ההאדרה המחשמלית של מקצבים אלקטרוניים חדים, שהדהדו באוזניה וגרמו לה להרגיש שכל חלק בגופה חזק, רועד ומוחשי. אורות מסביב זורמים, רוקדים ומתנוהדים בקצב התופים, והכל היה מושלם בהרמוניה מסתחררת.

אותה מריסה הצעירה לא פחדה מלהפול, הייתה חלקה וזריזה. היא הרימה את ידיה ורקדה, מזמזמת את השיר, מסתכלת על הקהל, ומסתלסלת במוגזם, תנועות אגן רכות עם ההילוך המהיר של המוזיקה. הלב שלה היה מלא ביטחון ותחושת חופש בלתי מודעת.

היא הייתה לבושה במכנסי ג’ינס בגוון חומצה ושימשה חובבת הלבוש הצעיר, עם חולצה של להקת “ניו קידס אונ דה בולק” שעל החזה היו ציורי פרצופים של חברי הלהקה מבוסטון, שהתנועעו יחד עם תנועותיה.

במרחק, ראתה את ג’ף לס. עם שיער כהה ערוך בקצרות, סנטר חזק, ומבט של חוצפה ואומץ שחולקו בחיוך חביב, כשהוא לובש את נעלי הרולר המיוחדות שלו, שהורכבו בהדפס באוויר עם הכיתוב “L’Ass”. איפה שאחרים היו משקיעים יותר רצון להיראות טוב, הוא היה יותר סובלני ומראהה חיצונית של שואו מכובד.

“הנה הוא,” אמרה מריסה לרייצ’ל.

רייצ’ל הייתה נערה יפה עם עור חלק ושיער מתולתל ומעוצב גבוה. היא תמיד נמשכה ליכולות של ג’ף ולמבטיה של מריסה שידעו רק מה “יכול להיות” בחיים — בנים ומה שבינהם ובעיצוב הלבוש והחיים.

“שנוכל לרדוף אחריו או פשוט ליפול על התחת? תאמיני, הוא ייקח אותך, יודע,” חייכה רייצ’ל, והן המשיכו להשתעשע תוך הרמה והחלקה שוב ושוב על הרולרסקייטים.

“הוא יגיע, אתה חושבת?” התפעלה מריסה.

רייצ’ל תפסה את ידיה ונתנה לה חיבוק חם, מביטה בה בחיוך חוכמה של מישהי שכבר חווה את מה שעתיד לבוא.

“הוא יגיע, אל תדאגי,” השיבה רייצ’ל. “תאמיני לי, הוא יראה אותך ומיד יבוא אלייך.”

מריסה חשה את התגובה הלביאה, ההתרגשות, ופנטזיות על רומן עתידי עם הבחור החמוד והחבר שלה בבטן.

במרחק ממנו, הם המשיכו לרקוד ביחד, מחוברות בשתי הידיים, כשברקע המוזיקה תופסת את כל כולם במיומנות, ומוסיפה תחושת מרוממת של רוח חופשית ואופוריה.

במהלך הפניה, מריסה תבחין בעברה של עצמה. היא תפסה את הרגל הימנית שלה וחצתה אותה מעל לשמאל, בצורה חלקה וקלה, ואז התהפכה אחורה, פנויה מצד רייצ’ל, ומחזיקה בשתי ידיה באחריות עילי.

זה כישרון שהיא לא תאמינה שהיה לה, והופתעה כמה זה פשוט היה עבורה כשזה קרה באופן טבעי.

בהמשך, ג’ף, עם המהירות וההבאות כביכול, והמיומנות שהביא איתו, הגיע במהירות והחל לשרוד מבחוץ ולפרגן.

“בנות, נראות מדהימות,” הוא אמר בחיוך רחב, ועף קדימה במהירות.

“תודה, ג’פרי,” ענתה מריסה עם חיוך רחב של תאהבה בת מצחית.

“אני חושבת שעדיף שתקרא לי ג’ף,” אמרה רייצ’ל וצחקקה.

“באמת? את חושבת שהוא שמע אותי? הוא עכשיו כועס?” התביישה מריסה בפחד קטן, מנסה להיזהר מלהפריע לתשומת הלב של הבחור המושלם הזה.

רייצ’ל עודדה אותה, “תסתכלי עליו וחייכי אליו, הוא יוכל לסלוח. תני לו נשיקה והוא יסכים שתתקראי איך שאת רוצה.”

מריסה חשה גועל מהיציבה ומהחום שהעור שלה קיבל מהמגע של רייצ’ל.

פתאום, לרגע האמיתי, רייצ’ל נפלה על הרצפה ונתנה למריסה ליפול איתה, והשתיים צחקו יחד במרץ גדול.

“אנחנו צריכים הפסקה,” אמרה אחת מהן.

“מעצבן שלא הספקנו אפילו לסיבוב אחד של הזירה!”

הן הצליחו לעלות על רגליהן, מחזיקות את עצמן כנגד הקיר כמו בקצה של תהום. לבסוף, מצאו ספסלים רחוקים מהזירה, שם יכלו לשבת בנחת ולהירגע.

“תמיד אהבתי לרקוד איתך,” אמרה רייצ’ל, תוך שהיא מושיטה את ידיה ומניחה את ידיה של מריסה על ברכיה.

“אנחנו התחלנו כאן,” הוסיפה בחיוך.

“זוכרת איפה בדיוק?” שאלה מריסה.

מריסה סימנה באצבעה על פינה מחוץ לזירה, נזהרת שלא להזיז יותר מדי.

הן החליטו לחקות את הריקוד, והפעם באופן יותר מציאותי ומבדר מאשר ליפול שוב.

“האם הזכרת פעם שהייתה לך חיבה ל-boys באמת?” שאלה רייצ’ל.

“לא,” ענתה מריסה, “עד עכשיו לא היה לי ניסיון לרקוד עם מישהו.”

“אם תצאי עם ג’ף, את חייבת לדעת איך לגעת ביראת כבוד,” אמרה רייצ’ל באחריות.

“מי ילמד אותי?” שאל מריסה.

“אני יכולה,” השיבה רייצ’ל במהירות.

“האם כבר נישקת פעם?” המשיכה רייצ’ל.

“רוצה שאראה לך איך עושים את זה?” אמרה בלחישה, אוחזת בעיניים של החברות באופן דומה למה שהן עשות לפני עשרים שנה.

הן הסתכלו אחת לשנייה בפעם הראשונה, שוב, באותו אופן כמו לפני עשרים שנה.

“רוצה שאעשה את זה?”

“כן,” השיבה מריסה בפשטות.

מריסה עצמה עצמה את עיניה בחוזקה והניחה את שפתיה דחוסות החוצה, מוכנה לְקִישָׁה.

רייצ’ל אחזה בראש של מריסה ודחפה את פיה אל שפתיה הפוטוגניות של מריסה. רגע אחר כך, מריסה ניסתה להחזיר את הפה שלה, חושבת שזה מה שמכונה “נשיקה”. זה היה הרגל שלהם בבית. אך רייצ’ל לא עזבה.

לשונות שלהן הכירו זה את זו, חודרות לרוחב הפה והעבים, חמות ולחות. ידיים נעשו חלות זו לזו, ומריסה אחזה בחוזקה בבגדי ג’ינס של רייצ’ל כדי לא ליפול שוב. הנשיקה נמשכה זמן רב, עד שמריסה הרגישה זילוח זיעה על מצחה, ואז הפסיקה את הנשיקה.

“מאיפה למדת כל כך על נשיקות?” שאלו.

“אהבת את זה?”

מריסה הנהנה, מומה ומלוכדת בכל ההתרגשות.

“אפשר שאגיע אליך הביתה וננשק עוד קצת? יש לי עוד דברים ללמוד,” הציעה רייצ’ל בחיוך רחב.

“ומה עם ג’ף?”

“נתחיל בלימוד הנשיקות שלנו, הוא רק יודע לגלוש על הרולרסקייטים. כלום מעבר לזה,” השיבה רייצ’ל.

“איך את יודעת את זה?”

“אני מכירה בנים. וילדות צריכות לעזור אחת לשנייה קודם כל. אפשר ללמוד מה שאוהבים יותר,” השיבה בחיוך.

היא לחצה בלחישה על האפודה, והחברה צחקה.

“בואי נלך אליי הביתה,” היא אמרה, “ללמוד עוד על נשיקות.”

“לעוד משהו?” שאלה מריסה בהתרגשות.

“כן, נשיקות, ועוד דברים אם תרצי,” ענתה רייצ’ל בחיוך מאיים על ההתרגשות של מריסה.

“מה עוד עשית?”

רייצ’ל הרימה את עיניה אל הרצפה במבוכה קלה, חושפת סוד שנשמר שנים.

“הכל,” היא ענתה.

“הכל, גם עם בנים?”

“לא, רק עם בנות. זה היה מקסים. לא האמנתי עד כמה זה מרגיש שונה. אני רוצה להראות לך. תרצי לנסות?”

“בטח, בא לי. את כבר עושה אותי מתרגשת,” השיבה מריסה.

רייצ’ל משכה באגודל על הפטמה הרכה דרך חולצתה של מריסה, ולחשה, “חכי עד שנגיע אליי הביתה, תאהבי את זה.”