דרך הסמל

    

דרך הסמל
דף הבית >> יישומים >> עיון בתנך

לימוד תנ"ך בדרך הסמל.
פתיחה.
פרק א' בתהלים.
על מהותה של הצצית.
החיות שבתנ"ך - מורי דרך לאדם
על הקשר שבין 'מוסר', 'ייסורים' ו'איסורים'.
מירוץ שליחים רוחני: על המקל-מטה בתנ"ך.

על ה'ריצה' בתנ"ך: עיון בריצה ובניגודה.
מערך לימוד על הנשר בתנ"ך.

סתם דוגמא: הושע יב.

מבוא.
פרקי התנ"ך שזורים בסמלים רבים. בהתאם להבנה של דרך הסמל - הסמלים אוצרים בתוכם משמעויות, הנושאות ומובילות את המסרים שבפרק.
כלומר: הסמלים אינם תוספת ספרותית-קישוטית בלבד, למטרה של המחשה העשרה והדגשה. הסמלים באים לנעוץ יתד - ולסמן - היכן וכיצד ניתן להתעכב ולהעמיק, בכדי לגלות את המסרים המשוקעים במלים וביניהן - מחדש. המלים והפסוקים כבר מוכרים וידועים, והנטיה היא להבינם כמצוות אנשים מלומדה - דרך החשיבה השכלית. הסיכוי שהדברים יגעו בי לעומק, ויניעו אותי לפעולה - טמונה בעיקר בדרך הסמל. הסמל צופן מורכבות וסוד, שפתו מדברת אל מכלול כוחות הנפש של האדם, וביכולתו להעשיר את תובנות החיים שאספנו במשעולי החיים. דרך הסמלים  מתחדשת החיוניות של הנושאים המדוברים.

מיקוד העיון בתנ"ך דרך סמליו - מעשיר ומעמיק את הבנת המסרים שבו.

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". 'צדיק' הוא מושג יסוד בפרקי תהלים, ועל ידי מושג זה מובעים רעיונות ערכיים ומוסריים. אך מהו, או מיהו, 'צדיק' ?   במקום הסבר או הגדרה - המושג מוצג ע"י סמלים: עצי התמר והארז, שתמונתם החזותית מרשימה. המסר של הבנת מושג הצדיק מחודד יותר, ע"י המושג הניגודי לו - הרשע, שגם הוא מוצג ע"י סמל. מספר פסוקים קודם לכן בפרק אנו מוצאים - "בפרוח רשעים כמו עשב". העצים המרשימים, ומולם העשב הנתון למרמס, מקפלים בצורה חיונית את שני המושגים, באופן מדויק הרבה יותר מהסברים מלומדים.
עצם העמדת ניגודים אלו אחד לעומת האחר מציב מיניה וביה שאלה ואתגר מול כל אדם: היכן אתה עומד?
וכשמעורר אדם אל מול השאלה הרי שמוצב מולו גם תהליך, תהליך של התפתחות והעצמה, ממורד העשב למעלה העץ. 

עיון ממוקד בסמלי הפרק מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מסריו. בכל מקרה - דרך זו מהווה התחדשות מרעננת של העיון בתנ"ך. בחוגי תנ"ך היא בהחלט הביאה ערך מוסף. מידי פעם אף הובא תמצות חזותי, המהווה נדבך נוסף בהבנה.

למשל :
פרק א' בתהלים, המהווה למעשה פתיחה לספר כולו, מתמקד בהבחנה בין שתי דרכים : דרך הטוב, מול דרך הרשע. (ברור, כמובן, שבכולנו מתקימים מאפינים של שתי הדרכים). שיאו של הפרק הוא בדימוי חזותי, המבחין בין הניגודים, בין החיובי והשלילי : הצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים, והרשע הוא כמוץ, שהרוח מפזרת לכל עבר. ואידך - זיל גמור.

הנה:



דוגמה מסוג אחר, לניתוח המרכיבים הסמלניים של פרק 'רגיל'. הניתוח מנסה לעמוד על השאלה : באיזה אופן מוסיפים מרכיבים אלו להבנת המסר הרוחני הכולל של הפרק.

          הושע י"ב

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר.  יד וּבְנָבִיא, הֶעֱלָה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; וּבְנָבִיא, נִשְׁמָר.  טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם, תַּמְרוּרִים; וְדָמָיו, עָלָיו יִטּוֹשׁ, וְחֶרְפָּתוֹ, יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו. י"ג. א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל, וַיָּמֹת.  ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים, מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים, כֻּלֹּה; לָהֶם, הֵם אֹמְרִים, זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.  ג לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל, מַשְׁכִּים הֹלֵךְ; כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה.  ד וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּיה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ, בַּמִּדְבָּר--בְּאֶרֶץ, תַּלְאֻבוֹתו כְּמַרְעִיתָם, וַיִּשְׂבָּעוּ--שָׂבְעוּ, וַיָּרָם לִבָּם; עַל-כֵּן, שְׁכֵחוּנִיז וָאֱהִי לָהֶם, כְּמוֹ-שָׁחַל--כְּנָמֵר, עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר.  ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל, וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם; וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵםט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל, כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ.  י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ; וְשֹׁפְטֶיךָ--אֲשֶׁר אָמַרְתָּ, תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים.  יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח   בְּעֶבְרָתִי.  {פ} יב צָרוּר עֲו‍ֹן אֶפְרָיִם, צְפוּנָה חַטָּאתוֹ.  יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה, יָבֹאוּ לוֹ; הוּא-בֵן לֹא חָכָם, כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִיםיד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם, מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם; אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת, אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל--נֹחַם, יִסָּתֵר מֵעֵינָי.  טו כִּי הוּא, בֵּין אַחִים יַפְרִיא; יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ--הוּא יִשְׁסֶה, אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה.
י"ד א תֶּאְשַׁם, שֹׁמְרוֹן, כִּי מָרְתָה, בֵּאלֹהֶיהָ; בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ--עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.      ב שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ.  ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם.  ה אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם--אֹהֲבֵם, נְדָבָה:  כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן.  ז יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹןח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָןוְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן.  ט אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן--מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא
ימִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם:  כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם
 
מקרא של צבעי ניתוח הפסוקים:
תיאור המציאות, תוצאותיה, והסיכוי לשנות.
המחשת הנבואות על הדרך המוטעית ותוצאותיה – ע"י סמלנות.
נקודות התפנית, והישועה העשויה להתממש ע"י ההליכה בדרך הסמל.


שאלה: מה ההבדל בין מה שהוצג כאן, לבין ניתוח ספרותי של פרק, הכולל גם את ניתוח סמליו ?

תשובה: מיקוד העיון בסמלים בא מתוך הכרה בכיוון ההצבעה הרוחני של הסמל, מתוך הבנת התפקיד המעורר והחוויתי שלו בחיי המעשה. ניתוח ספרותי אכן מגלה משמעויות והבנות חבויות שבסמל, אך נשאר, לעניות דעתנו, בגדר תוספת קישוטית, בהקשר אמנותי.

 

דונמה נוספת, למבט שנפתח להבנה חדשה, מתוך ניתוח מושג.

 פרשת ציצית. (במדבר ט"ו).

1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדורתָם.
2.  וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
3. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אותָם וְלא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זונִים אַחֲרֵיהֶם:

    שלושה שלבים:
1. הבגד קיים. לתוך מציאות זו מוכנס יסוד, חדש, מעורר. לפחות מעורר שאלה: לשם מה?  זהו שלב א' - ציצית. סמל.
2. על הציצית נוסף יסוד, שמצביע על כיוון. פתיל תכלת. תכלת, אולי שמים. שלב ב' - כיוון.
3. תיאור כח ההנעה של הסמל - מבט ברמה גבוהה יותר על מכלול החיים.

זהו תיאור קלאסי לדרך פעולת הסמל.
ומהיכן לקחנו את החירות לראות במצוות ציצית - סמל ?  - מהכתוב: הקישור בין ראייה לבין זכירה מופיע במקום נוסף: הקשת בענן. שם מציין הכתוב שהקשת היא 'אות' לברית: 
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר .
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ, לִזְכוֹר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (בראשית ט'.)
  כלומר, הציצית, כמו הקשת, היא אות, הבא להזכיר את מצב גבוה יותר, 'מבעד לעננים'.
  ואכן, מהות הציצית היא מעבר לקיום המעשי של המצוה. מהותה היא ההזכרה   המתמשכת בדבר ייעודו של האדם.
ברור, כי לא תמיד קל ליישם זכירה זאת.


      על מהות פרשת ציצית - עיון בפרשת שלח, במדבר.

           
תקציר: פרשת הציצית מוכרת כאחת מאושיות המצוות המעשיות של היהדות, ומסיבה זו לא יורדים לעומק המשמעות של פרטיה. עיון בפרשה מתוך התמקדות באותות-סמלים שבה חושף תהליך חינוכי-ערכי, שרק יישום משמעותו המלאה מכוון אל יעד הקדושה. מתוך העיון עולה כי פרשת ציצית מוצבת כתהליך מתקן לחטא המרגלים. המשך העיון מעלה כי מוטיב ראיית הציצית מוצג כשלב ראשון בלבד של התהליך המוביל לקדושה.
 
גישת "דרך הסמל" לעיון בתנ"ך מסתמנת כפוריה בחשיפת תובנות מחדשות בפרקי התנ"ך. ננסה לבדוק האם נכון הדבר לא רק לגבי פרקים "סיפוריים", אלא גם ביחס לפנים אחרות, כדוגמת מצוות ופולחן. עיוננו יעסוק בפרשת ציצית, במדבר טו,38-41.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת                                                עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם;                                                                                      וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,  
הכתוב מציג את מצוות עשיית ציצית, והולך ומבאר למה הכוונה בכותרת "ציצית":
 

  1. מיקומה הוא על כנפי הבגדים. מיד לאחר ביאור זה שם הציצית הופך ל"ציצית הכנף".
  2. עשיית הציצית היא לדורות. כלומר, קביעות ולא הוראה חד פעמית.
  3. על ציצית הכנף נותנים פתיל תכלת. רק אז הציצית אכן נהיית לציצית.

שני דברים עיקריים, אם כן: מיקום הציצית הוא על כנף הבגד, ועל הציצית קושרים פתיל תכלת.
'כנף הבגד'.
מהי 'כנף' בתנ"ך? אם המדובר בכנף ציפורים ועופות הרי שיש רימוז והצבעה על התרוממות והעלאה, כדוגמת מעוף הציפור. דימוי חיובי נוסף הוא "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". שמות יט,4. הכנף היא כלי להתקרבות אל המקום. וכן: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת". שמות כה,20.
אך השאלה היא אם 'כנף בגד' גם היא דומה במשמעותה. כאן התשובה הפוכה במגמתה.
מושג קרוב הוא 'כנף מעיל', והוא מופיע פעמיים, כסמל לקריעת הממלכה מאת שאול "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" שמואל א טו,27. וכהוכחה לכך כי דוד יכול היה להרוג את שאול, לו רק רצה. "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט". שמואל א כד,4.
'כנף' מופיע גם בתחום העריות "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו" דברים כג,1.
בכל מקרה, גם בפשוטו של מובן המילה, כנף היא השוליים, הקצה המרוחק, השולי.
'כנף הבגד', אם כן, מיקומה הוא בשוליים, בקצה, עם משמעות שלילית, המרמזת אולי גם על קרע, על אפשרות של כליון. מצד שני, בה בעת קיימת בכנף, בכח, תנועה בכיוון למעלה, למקום.
'פתיל תכלת'.
כאן הקישור הוא חד משמעי. מעבר למשמעות המיידית של תכלת השמים, וכי התכלת שימשה רבות בהכנת המשכן וכליו, הרי ש'פתיל תכלת' הוא אחד מאביזרי הלבוש של הכהן הגדול.
כלומר, פתיל התכלת שבציצית מקשר אותה ישירות עם בגדי הכהן הגדול. ולא זאת בלבד, אלא שפתיל תכלת של הכהן הגדול ממוקם על ציץ זהב, המעטר את הכהן הגדול מעל מצחו. "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר; וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַָה'.  וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת, לָתֵת עַל-הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה".  שמות לט,30
אם כך, עצם השם ציצית מצביע מיניה וביה על יעדו הגבוה – עטרת המצח של הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, עטרת העשויה מזהב טהור.
 
            התהליך הרוחני המתקיים בין זוגות של ניגודים
פרשת ציצית משרטטת, אם כן, מצב של קוטביות, בין השוליים הקרובים לקצה, לכיליון, לבין המיקום הגבוה ביותר בעולם האמונה העברי – מצחו של הכהן הגדול, המשרת בקדש הקודשים. חשוב להדגיש כי פרשת ציצית מציבה כיוון תנועה ברור: נתינת פתיל התכלת על ציצית הכנף מצביעה על תהליך של העלאה ערכית-רוחנית, מהשוליים השליליים אל עבר פסגת הרוחניות.
נשלים את התמונה בעיון במונח 'ציצית' לעצמו.
'ציץ', כפי שנאמר, נמצא בבגדי הכהן הגדול. אך המונח קשור גם לגידול ולצמיחה. גם במובן חיובי כמו "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".   במדבר יז,23
או: "וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים - כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה".   ישעיה כח,4.
 
אך גם: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם". ישעיה מ,7. ואף בפסוק ידוע יותר: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד". תהלים צב,8.
כלומר, גם לגבי עצם הכותרת של מצוות ציצית, קיימת השניות של שני כיוונים מנוגדים, שקיומם נמצא בכח זה לצד זה. ואם כך ברור כי מימוש הכיוון תלוי בעשייתו של האדם: האם יממש את הכיוון החיובי, או יפול לאפשרויות השליליות של המצב.
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם;
במה הדבר תלוי? פרשת ציצית עצמה ממשיכה ומבארת.
הרקע לפרשת ציצית הוא פרשת המרגלים
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.                     
כדי להבין הסבר-אזהרה זו נעיין בפרשה המקדימה את פרשת ציצית, פרשת המרגלים.
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן.          במדבר יג-יד.
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.  וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה  וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ  אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי.   יד,31-34.
שני מוקדים עיקריים לראיית הקשר שבין פרשת המרגלים לפרשת ציצית שבאה בעקבותיה. האחד: העונש לפרשת המרגלים עשוי כולו כמידה כנגד מידה. ארבעים היום של סיור המרגלים הופכים לארבעים שנה במדבר 'יום לשנה יום לשנה'. 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה – וידעו את הארץ אשר מאסתם בה'.
המוקד השני הוא מושגים-רמזים מקשרים: 'לתור' היא המילה המרכזית בפרשת המרגלים (בסיפור הנשנה של הפרשה בספר דברים, א,12-14, המונח הוא 'לחפור' או 'לרגל') – ובפרשת ציצית 'לא תתורו'. 'ונשאו את זנותיכם' מול 'אשר אתם זונים אחריהם'. קשר נוסף הוא קריעת הבגדים של כלב ויהושע, מול הציצית בכנפי הבגד.
            תפיסה מוטעית של המציאות
פרשת המרגלים היא הכשלון החמור ביותר בתולדות עם ישראל, לכל הפחות על פי מידת העונש בו נענש העם ביחס, למשל, לעונש על חטא העגל. גם בסיכום של משה בספר דברים (פרק א) הוא מתאר בפרוטרוט את פרשת המרגלים, ואינו מזכיר את חטא העגל.
מהו בעצם החטא בפרשת המרגלים? חטא של מסקנות ושל שיקול הדעת. העובדות אותן הביאו המרגלים היו נכונות, אלא שמסקנותיהם של עשרת המרגלים היו הפוכות משל יהושע וכלב. במקרה רגיל יתכן שכל פרשנות ושיקול יש להם מקום. אלא שהיסוד החסר במקרה זה אצל המרגלים היה ההתעלמות מהבטחת ה' לרשת את הארץ.
לכן יש מקום לראות את פרשת ציצית כמענה וכתיקון לפרשת המרגלים. תיקון המכשלה של שיקול הדעת עשוי לבוא מתוך הזכרות תמידית בסכנה של הליכה אחרי מראה עינים ומשאת הלב. משקל הנגד לאלו הוא במימוש התהליך הערכי-רוחני של העלאת ארועי המציאות, גם השוליים והנוטים לשלילה – אל עבר פיסגת עבודת האל.
רמז נוסף לקשר זה הוא בארוע של ההעפלה להר, שתיאורו מפריד בין פרשת המרגלים לבין פרשת ציצית. אדגיש שוב כי המדובר ברמז בלבד, ולא ב'הוכחה'. אך כדאי לשים לב אליו.
וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק; מָחָר, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם-סוּף. יד,25.
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם  עַד-הַחָרְמָה.   יד,44-5
בתחילת התיאור העמלקי  והכנעני הם בעמק, ועשרים פסוקים לאחר מכן הכתוב מתאר שהם יושבים בהר. ניתן כמובן ליישב את הסתירה, (כפי שעושה הרמב"ן, שהם ירדו לארוב לישראל), או פשוט לבטל את הנושא. אך מתוך המעקב אחרי סמיכות הפרשיות, ומתוך ראיית עצם הכשלון וגם עצם התיקון כנעוץ בפרשנות מוטעית של קריאת המציאות – ניתן לראות בפרט צורם זה חיזוק נוסף לדגש של הכתוב בדבר שיבוש הראייה והשיפוט של המציאות.
            איך מיושם התיקון במצוות הציצית ?
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה',    וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם;            (ולא תתורו...)
          לְמַעַן תִּזְכְּרוּ,          וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם
הכתוב מתאר את תהליך התיקון: מראייה ועד למצב של קדושה.
בתוך החזרה הכפולה על ליבו של התהליך 'לזכור ולעשות את המצוות' ניתן להבחין במעבר ובהתקדמות של נקודת הכובד. בפסוק המקדים לפסוק של 'ולא תתורו...' איזכור המצוות צמוד לזכירה, בעוד שבפסוק הסוגר את הפרשה המצוות צמודות לעשייה.
דיוק זה בתיאור תהליך התיקון, אליו מכוונת פרשת ציצית, מדגיש מיניה וביה את שלביו של התהליך כולו. משהותקנה הציצית על כנף הבגד, ומשהוצב היעד הרוחני של פיסגת הרוחניות מעל מצחו של הכהן הגדול – מימוש התהליך מתחיל בראיית הציצית. משם ממשיך התהליך לזכירה, ומשם לעשיה. האיזכור הכפול של הזכירה והעשיה מדגיש אותן כלב התהליך, בו בזמן שהוא מציב את הראייה כשלב התחלתי מקדים, ואת המעבר למצב של קדושה - כיעד נכסף.
ההבחנה בין הראייה לבין הקדושה בולטת, ומתאימה למיתאר הכללי של פעולתם של אותות-סמלים במקרא.
נעמוד בקצרה על שלושת קווי המיתאר העיקריים של גישת "דרך הסמל", העולים מתוך עיון נרחב במקומם של האותות-סמלים שבכתובים. קווים אלו מוציאים את העיון בתנ"ך מאופי של פרשנות נקודתית-מיישבת, והופכים להזמנה להעמיק ולחפש תובנות מורכבות יותר.
א. האותות מצביעים לא רק על נושא מוגדר כשלעצמו, כפי שמקובל בניתוח מילולי-ספרותי, אלא מעלים מיניה וביה תחום מורכב יותר, התחום בין זוגות של ניגודים. (למשל: "צדיק כתמר יפרח" אינו דימוי חד ערכי צדיק-תמר בלבד, אלא הוא 'מתכתב' עם הכתוב חמישה פסוקים קודם לכן "בפרוח רשעים כמו עשב". כך שנוצר תחום-תווך של 'צדיק-תמר' מול 'רשע-עשב'. תהלים א).
ב. כשהאותות משרטטים תחום שכזה ניתן להבחין בתוכו בהכוונה לתהליך ערכי-רוחני המתרחש בו, אליו מורים האותות, כהנעה לרמה חינוכית-רוחנית גבוהה יותר.
ג. בשלב מסוים, משהשלים האות את הצבעתו-הכוונתו, האות מפנה מקום, 'יורד מהבמה', כדי להשאיר את המסר הערכי הצרוף, ללא תיווכם של האותות. (לדוגמא: דוד, בהתכוננו להילחם בגלית, מסיר את החרב הכובע והשריון, "ויקח מקלו בידו", המקל הוא אות, שהרי אין לו תפקיד מעשי בסיפור, היות ודוד משתמש בקלע שבידו. גלית מחרף אותו, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?". ותשובת דוד אינה "אתה בא אלי בחרב ובחנית – ואני בא ב.. מקל", אלא המקל כאות מפנה את מקומו עבור המסר הרוחני הצרוף: "בשם ה'". שמואל א,יז. הרחבה ניתן למצוא בספר "סמלים בתנ"ך").
כך גם אצלנו, בנושא הציצית. השלב השלישי, לאחר השלב הראשון של הצבת זוגות הניגודים והשלב השני של הצבעה על התהליך המתרחש-מתבקש ביניהם – הוא השלב שבו מפנה האות את מקומו, כדי להשאיר את המסר הרוחני עצמו, ללא הגורם המתווך-מצביע של האות. משמילא האות את תפקידו כמצביע וכמניע את התהליך – הוא 'יורד מהבמה'. זאת אשר מציב הכתוב, כאשר מעיינים ברמזיו-אותותיו: ראיית הציצית שייכת לשלב המניע את תהליך הזכירה והעשיה, אך היעד, מצב הקדושה, מתקיים כבר ברמה אחרת.
"מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ". תהלים כד,4.
 



           החיות בתנ"ך -  כמורי דרך לאדם

מהו המקום של החיות באחרית הימים ?

חזון אחרית הימים של ישעיה מוכר לכולם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ". לא רבים עסקו במשמעות הדבר, ועל פי רוב התיאור מוסבר כתמונת אידיליה שמימית, אחרי יישוב כל המחלוקות והמלחמות.
אך מדוע שלא נשאל: אחרית הימים, כפסגת תהליך ההתפתחות האנושית, היא מצב של השלמת התיקון הרוחני והמוסרי של האדם, "מלאה הארץ דיעה את ה'". אז באיזה מובן קשורות החיות לכך? האם גם הן עברו תיקון כלשהו? האם דובר בתנ"ך במובן כלשהו על תהליך שהחיות אמורות לעבור? לא. אז כיצד הגיעו החיות לכך שאיבדו את כל תכונותיהן הבסיסיות? הן כבר לא אותן חיות מוכרות לנו, הן נבדלות רק בצורתן. מדוע נעלמו תכונותיהן?
התשובה המתבקשת, עבור מי שמחפש תובנות בתנ"ך, היא שהחיות, שתכונות כל אחת מהן עשויה לשקף פן מקביל בקיום האנושי - שימשו כמורי דרך לאדם, ומשמימש האדם את התפתחותו המוסרית – הסתיים תפקידן, וכבר אין 'צורך' בתכונותיהן המגוונות.
לא, אין חובה לקבל תובנה זו, ניתן להישאר בהסבר התיאור כספרותי. אך גם לא ניתן לבטל את המשמעות שהובאה, היא משתמעת במפורש.
ואם כך, יתכן שתובנה זו, של תפקיד החיות כמורי דרך, תחוזק על ידי פתרון קושיה נוספת, הפעם בצד הנגדי של סקלת התיאור התנ"כי – במעשה הבריאה.

החיות במעשה הבריאה

"וַיִּבְרָא א-להִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם א-להִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם א-להִים וַיֹּאמֶר לָהֶם א-להִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
ובכן, בפתח התנ"ך, מיד אחרי בריאתם, מבורכים בני האדם, וניתנת להם הוראה להמשך השושלת. אך מה פירוש הדבר כי באותה נשימה נאמר להם לרדות בעולם החיות? ואם אכן זה כך, מדוע אין לכך ביטוי בהמשך התנ"ך, אלא להיפך – דאגה למנוחת החיות וכו'?
אלא, 'רדו' בעברית אינו רק לרדות, אלא כמובן גם לרדת. לאדם נאמר, מיד אחרי ההוראה לקיום הפיסי, לדאוג גם לקיומו הרוחני-מוסרי. איך?

ללמוד מהחיות?!  אני?!

לרדת לגובה העינים של כל חיה וחיה, ללמוד ממנה את תכונותיה ואת כישורי ההתמודדות שלה עם המציאות. לכל חיה יש תכונות ייחודיות, אותן היא מיישמת בצורה מיטבית. לימוד האדם תכונות אלו יתנו בידיו כלים עוצמתיים להתנהלותו במציאות.
בל נשכח, האדם יכול ללמוד מכל חיה את אשר מאפיין אותה והיא מומחית בו. אך מותר האדם הוא בבחירה לגבי כל מצב – באילו תכונות של איזו חיה הוא בוחר ברגע נתון. כמלך השולט על נתיניו, ומפעיל את כוחותיו בכל מקום וזמן – בהתאם למיטב הבנתו.
למעשה, הבנתי בזה הרגע את מהות האדם הרודה: הוא רודה בכוחה של כל חיה וחיה – בתוכו. זאת, לאחר תהליך של הפנמה של תכונות החיות, תהליך שהחל ביוזמה אקטיבית – לרדת לרמת החיה, וללמוד דרכה עוד פן של החיים.
סיכום הדברים: לך-רד אל כל חיה וחיה, למד ממנה את אשר היא טובה בו - והחכם. מיגוון חכמות אלו יישם בכל מצבי המציאות. תבונתך תעמוד לך לבחור בכל מצב את תכונות החיה המתאימות לו.



     מוסר - יסורים - ואיסורים.

דוגמה לתובנה על החיים, הנפרשת מתוך מעקב במקרא אחר הופעותיו של מושג.
מתודה זו, של התבוננות לא רק במושג כשלעצמו, אלא במערכת הנוצרת מתוך סיכום הופעותיו של המושג - פוריה ביותר. המתודה קשורה ל'דרך הסמל', שכן המעבר ממושג אל מערכת הופעותיו מקבילה למעבר משכלתנות אל מעבר לה.
וכאן: השאלה העיונית בדבר הקשר בין 'מוסר' (במקרא הכוונה תמיד היא 'לקחת מוסר') לבין מושג קרוב, מאותו השורש - 'יסורים'  -  מפתיעה במימצאיה. ממצב של חקר עיוני נוצרת תפנית לכיוון של תובנה עמוקה על חיינו.

             מקורות:  על הקשר בין מוסר וייסורים.     

          מוסר.
1.דברים יא,ב. וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱל' את גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרעוֹ הַנְּטוּיָה.ז. כִּי עֵינֵיכֶם הָראות אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדול אֲשֶׁר עָשָׂה:

2. משלי א,א. מִשְׁלֵי שְׁלמה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: ב. לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה:
3. הושע ז,טו. וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע:               
4. איוב ד,ג. הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק:
5. תהלים צד,יב. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ:
6. ירמיהו לב,לג. יִּפְנוּ אֵלַי ערֶף וְלא פָנִים וְלַמֵּד אותָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שׁומְעִים לָקַחַת מוּסָר.
7. יחזקאל ה,יד. וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: טו. וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
8. ירמיהו ב, יט.  תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת: כ. כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרותַיִךְ וַתּאמְרִי לא אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבוהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: כא. וְאָנכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה.
9.   ל. לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית:       
10.  משלי יג,יד. תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּקְשֵׁי מָוֶת: כד. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאהֲבוֹ    שִׁחֲרוֹ מוּסָר:
11. משלי כד,ל. עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: לא. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קמְּשׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה: לב. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר:
12. דברים ד, לו. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
13. תהל ב,ט. תְּרעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם: י. וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שׁפְטֵי אָרֶץ:

         יסורים.
14. ויקרא כו, יח. וְאִם עַד אֵלֶּה לא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטּאתֵיכֶם:
15. דברים ח,ה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:         
16. דברים כא,יח. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אותוֹ וְלא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:
17. ירמיהו י,כד. יַסְּרֵנִי ה' אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי:      
18. תהלים ו,ב. ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי:           
20. ירמיהו לא,יז. שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי:


      סיכום:

      הניסיון לערוך סדר ומיון בין השימוש המקראי במונח 'ייסורים' לבין השימוש במונח 'לקחת מוסר' - אינו אפשרי.
כלומר, המונח 'ייסורים' הוא למעשה אמצעי, שלב לימודי, להביא למצב של הבנה. ולכן, אפשר לשמוח בייסורים (מקור מס' 5), מכיוון שמציאותם מעידה למעשה על מצב של התקרבות ולימוד.
מקורות 3 ו-4 אף מציבים משוואה: ייסורים=חיזוק.
וכשהולכים צעד קדימה עם חקירה זו הרי שמגיעים לתובנה עמוקה, כי מציאותם של ייסורים משרתת מטרה ברורה, שהיא - לימוד ותיקון.
ותובנת המשך: רצוי, אם כן, שהמידה של הייסורים לא תגדל, כלומר - לתקן מיד כשמבחינים בתחילתם של ייסורים, כדי להימנע מהמשכם.
חז"ל מעצימים הבנה זו בהגדרתם 'ייסורים' אפילו כמצב של חיפוש 3 מעות בכיס - אך מעלים מהכיס רק 2. כלומר, כל מצב שאין בו הרמוניה.
והרי לכם - מבט אופטימי ביותר על החיים !




    המקל  והמטה  בתנ"ך. - מירוץ שליחים רוחני,  המתפתח ע"י המסר הטמון במקל.

       (פעילות שהתקימה ב'כינוס הקהל'  של עמותת 'פנים' בסוכות תשע"א).

מה למקלות - ולהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ?
מסתבר כי למקל יש תפקיד מפתח בתיאורי התורה את מעשי אבותינו, מנהיגי האומה.
בתיאורי צמיחת המנהיגות של יהודה, משה, אהרון ודוד – יש מקום של כבוד למקל, למטה. (בנוסף להיותם שמות נרדפים לאותו עצם, מופיעים  המקל והמטה יחד בפסוק: "אִמְרוּ, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה".. ירמיהו מח, יז).
איזכור המקל בפרשתנו מזמין אותנו – לא רק לראות את יעקב באופן מוחשי יותר בעיני רוחנו, כאוחז במקל נדודים – אלא להתבונן בתהליך הרוחני-מנהיגותי אותו עובר יעקב. מתיאורו כ'איש תם יושב אהלים', שמקור שמו הוא לעקוב, להיגרר אחרי אחרים ולמלא הוראותיהם – הוא הופך לאדם מתמודד, העומד מול הקמים עליו, והופך ל'שר', למנהיג. בעקבות השלמתו של תהליך זה – קרויים גם אנו בשם 'ישראל'.
איך קשור המקל לתהליך משמעותי זה?
ובכן, יעקב עצמו מעמידנו על כך. רגע לפני שובו לארץ אבותיו, לאחר שסיים הכנותיו לקראת הפגישה עם עשיו אחיו: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא). מדוע משתמש יעקב במקל בכדי להדגיש את עליבות בריחתו מפני עשיו? יכול היה לומר 'בבגדי לעורי', או 'בנעלי לרגלי', או אולי: 'בפת הלחם, אותה הכינה לי אמי כצידה לדרך'.
המגמה אינה להפליג בהשערות פרשניות, אלא בעצירה להתבוננות, במקום בו שם הכתוב 'אות וסימן' – על כי יש להעמיק את המבט, ולשאול: סמל המקל – על שום מה?
ובכן, מתברר כי אותו המקל, המעיד על עליבותו של יעקב ביציאתו מארץ אבותיו – הוא גם המפתח המעשי, המכין את שובו לארץ מולדתו – כבעל בעמיו, החוזר עם רכוש גדול :" וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת.  וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.  וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים".  (שם, ל, לז-לט).
למקל ישנם שימושים רבים. רובם כעזר לאוחז בו, חלקם ע"י חיבור הקצה לכלי עבודה, ולעתים הוא משמש גם להכאה ולהתקפה. המעניין הוא, כי בפעילויות בהן בקשנו מהמשתתפים להעלות בעיני רוחם שימושים שונים למקל – לא עלה בדעת איש לפרק את המקל עצמו – לחתור אל פנימיותו – ולהפיק ממהותו משהו נוסף. וזאת בדיוק עושה כאן הכתוב. פיצול המקל הוא היוצר את הונו של יעקב, את כח עמידתו בפני העולם, ואולי אף את כח ההרתעה מול עשיו.
אך, בד בבד עם שיקוף התהליך הפיסי, המאלף ככל שיהיה, ממקל הנדודים והבריחה – למקל הרועים, הגורם לצאן להתיחם באופן הרצוי – מלמד יעקב גם עיקרון רוחני יותר: כי לא המקל הוא העיקר, אלא הכוונה והאמונה של האוחז בו. "וְלֹא-נְתָנוֹ אֱ-לֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.  אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים". (שם, לא, ז-ח).
לסיכום, המקל משמש כאמצעי, הקורא להתבוננות בתהליך אותו עובר יעקב, על מורכבותו. אך תפקיד המקל אינו מסתכם בסיפורו של יעקב בלבד. הוא מעורר את שימת ליבנו להופעות הבאות שלו במקרא. כדוגמא (על קצה המקל): גם בחירתו של משה למנהיג, פעולותיו כמנהיג, ואף מעידתו החד-פעמית – כל אלו משתקפים באמצעות המקל–מטה. שוב, לא רק כאמצעי מעשיר וממחיש של המאורעות, אלא כהעמקה של תובנות רוחניות מתוך כך.
חלק ב':
          מטהו של משהכמשקף ציוני דרך בהתפתחות מנהיגותו
-        כנראה שלא בכדי משמש ה'מטה' כשם מציין להנהגה.
כאן נעיין בגלגולו של עצם, הנראה לכאורה פשוט וחסר ייחוד, אותו אוחז משה בידו – המטה. הכתוב עצמו מעיר את שימת לבנו, כמו גם את שימת ליבו של משה עצמו – בשאלה: 'מזה בידך?'. (מזכיר במידת מה את הפניה לאדם: 'איכה'? וכי לא יודע הקב"ה היכן הוא?)
אנו פוגשים, אם כן, את המטה במעמד מינויו של משה להנהגה – מעמד הסנה. ולמרבה הענין, מוצאים אנו אותו שוב – במעמד מעידתו היחידה של משה, מעמד הוצאת המים מהסלע. השימוש הלא ראוי של משה במטה במעמד זה – הביא עליו את העונש הקשה – לראות את הארץ רק מנגד.
המטה, אם כן, משקף את תחילת מנהיגותו של משה, כמו גם את סופה.
ומה בתווך? – לא נופתע להיווכח, כי המטה מלווה את משה לכל אורך דרכו. והנה, התעוררות שימת הלב לתפקיד המטה – מגלה רבדים רוחניים-חינוכיים, שאינם נראים במבט ראשון. שכן, הליווי של המטה אינו כציוני דרך של האירועים בלבד – אלא אף כאבן בוחן רוחנית ממשית. ממש כך:
הפתיחה של מגמה זו היא בעצם ההוראה למשה לאחוז בזנבו של המטה שהפך לנחש. משה, שנס ככל האדם מפני הנחש – התגבר על תגובתו הראשונית – השתלט על הנחש, ולמעשה החזיר אותו לתיפקודו המקורי – כמקלו הנאמן. שיעור ראשון במנהיגות.
השיעור הבא, אותו מורה המטה, הוא בהוראה החוזרת – להשתמש במטה לביצוע האותות והמופתים. הכתוב מציין פעמים מספר 'ואת המטה אשר תעשה בו את האותות תקח בידך'. כלומר, יש הכוונה עקבית – לראות את המטה ככלי הפעולה, כעין 'מטה קוסמים'.
בשלב הראשון של השיעור משה מקבל הוראה לתת גם לאהרן לבצע חלק מהמופתים, עם מטהו שלו. מצד אחד, משה לומד כי לא רק לו יש כוחות לבצע את המופתים. אך מצד שני גוברת הנטיה לראות במטה את כלי הפעולה ההכרחי. 
בשלב השני של השיעור, נאמר למשה במכה החמישית, השחין – להשתמש בידיו. כלומר, להניח למטה, לזכור כי הוא רק מטה, וכי האותות מבוצעים מתוך כח שונה, לא מכוח הקסם של המטה. והנה,  במכות הבאות, השביעית והשמינית, נאמר למשה "הטה ידך על השמים", אך משה מתעלם מההוראה, הוא משתמש בכל זאת במטה. רק במכה הבאה, החושך– הוא מבצע את ההוראה כלשונה. הוא מפנים את איכות השינוי, כי כוחו שלו עצמו, כוחו האמוני, הוא הפועל, ולא כח המטה.
הפנמה זו עומדת לו בהמשך המסע, בקריעת הים. שוב נאמר לו, בצורה 'מכשילה' – קח את מטך, אך הפעם הוא פועל אחרת, ומטה ידו. בהמשך, במלחמה עם עמלק, משה עצמו אומר "את מטה הא-ל' אקח בידי", אך בפועל אינו משתמש בו : 'והיו ידיו אמונה', בעזרת אהרן וחור, המחזיקים ידיו 'מזה ומזה'. כאן עמדה מנהיגותו למבחן, והתוצאה ידועה. לא רק נצחון מול עמלק, אלא, חשוב מזה, כפי שאומר המדרש: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? – אלא, שידיו של משה הם המורות 'כלפי מעלה', עבור כל עם ישראל – ולכוונם להיווכח מחדש מה עיקר ומה טפל.
ובכל זאת, הדברים לא עמדו למשה במבחן המנהיג-המורה הבא, בפרשת המים מן הסלע. גם כאן נאמר 'קח את מטך', אך ההוראה היתה לדבר אל הסלע. הסלע הוציא אמנם את מימיו, אך מבחן הדוגמא האמונית כלפי העם – לא קוימה. ולכן נאמר למשה במפורש כי נכשל בתפקידו כמורה העם - "לא האמנתם בי, להקדישני לעיני כל ישראל".
מעקב אחר תפקידו של המטה – הוביל אותנו ללמוד יותר לעומק את המסר האמוני של משה עבור כל אחד מאיתנו.
לא בכדי, כנראה, הפך המקל בשמותיו הנרדפים – מטה ושבט – למושגים המתארים את החלקים המרכיבים את שלמות העם.
 

 

 

על הריצה בתנ"ך. עיון בריצה ובניגודה.

      (פורסם ב'מעט מן האור' לפרשת 'ויצא' תשע"א).

          מה ענין ריצה אצל ברכות יצחק ?!
     -        עיון נוסף במניעיה של רבקה, בפעולתה כנגד כוונת יצחק.
עיון בסמלים הפזורים בפסוקי המקרא מתגלה ככר פורה להבנות מחודשות. הסמל, במובן הרחב, מובלט מתוך מילות הפסוק – כציון, כאות – הקורא להעמיק חקור. המהלך בדרך הסמל עשוי לגלות, לחשוף, רבדים צפונים, שלא שם לב אליהם.
כאן נעיין בפעולה, הנראית לכאורה פשוטה ומעשית: הריצה. אך כנראה שלא היא: בפרשת וירא (י"ח,א) אברהם רץ לקראת האנשים הניצבים עליו (!), ואילו בהמשך הפרק (פס' י"ט) לוט 'קם' לקראתם. האם ההבדל מקרי, או בעל משמעות ערכית? נשים לב, כי אברהם ממשיך לרוץ (שם,ז) להכין ארוחה לאורחיו, ואף אומר לשרה למהר במעשיה.
בפרשת חיי שרה יש כמה רצים: עבד אברהם רץ (כ"ד,י"ז) לקראת הנערה העולה מהמעין, אף שאינו יודע מי היא. אז פסק מלרוץ, כי כשמגיע לבן בריצה (שם,כ"ט) – העבד עדיין בעין.
מי ש'נדבקת' בריצה היא רבקה. היא רצה לשאוב מים לגמלים (שם,י"ט), ואח"כ רצה לספר לאמה.
לבן שומע, ורץ אל העבד, להזמינו אל הבית. עצם הריצה היא אותה פעולה מעשית; אך האם ריצת לבן זהה באיכותה ובערכיותה לריצות האחרים? הפסוקים רומזים שלא: "כראות את הנזם ואת הצמידים" (שם,ל). אך, באופן ברור יותר – מעידים על כך מעשי לבן בהמשך.
בתואל ולבן, מששמעו את סיפור העבד והצלחת משימתו, אומרים:"הנה רבקה לפניך, קח ולך" (שם, נ"א). חד וחלק, ומהר. אך בבקר – תפנית: לבן (בעל הבית?) ואמו משנים דעתם, ומנסים לעכב את קצב המאורעות: "תשב הנערה עמנו ימים או עשור". מי שמחזירה את הקצב על כנו היא שוב רבקה, הנשאלת "התלכי עם האיש, ותאמר: אלך".
נקדים את המאוחר ונוסיף, כי לבן רץ שוב ריצה דומה (כ"ט, יב-יג), כשיעקב הגיע בבורחו מפני עשיו. רחל היא אז הרצה הביתה, ומספרת מי פגשה על יד הבאר. כאן מאט לבן את הקצב אף יותר, ל-20 שנה.
מה ניתן ללמוד דרך הריצות, ודרך היפוכן – ההאטה, העיכוב?
נראה כי אבן-הראשה היא הפסוק "ויתרצצו הבנים בקרבה". רבקה לא מבינה. בזמנו חשה בגודל השעה ובייעודה, והצטרפה בריצה. הכל הלך למישרין, אך כעת, מה פשר ה'התרוצצות', הריצה המסוכסכת, ודווקא בקרבה? היא שואלת 'למה זה אנוכי', הולכת 'לדרוש את ה'', ומוסבר לה כי 'שני לאומים יפרדו ממעיה, ורב יעבד צעיר'. היא מבינה כי הריצה עדיין לא הושלמה.
עת לרוץ, ועת להאט. העבד למד מאברהם, כי מימוש משימה, וביחוד כשנדרשת תפנית – מחייב ריצה. הוא 'הדביק' את רבקה בייעודה. (בדומה – אלישע רץ אחרי אליהו, כשזה השליך אדרתו עליו. מלכים א', יט,כ). השלמת הייעוד הגיעה בשעת ברכת יצחק. נשים לב כי יצחק מתרעם על יעקב: "מה זה מהרת למצוא?". (כ"ז,כ). יצחק היה מעדיף, כנראה, לא להתערב במהלך הדברים, לא 'לרוץ' לשום מקום. אך רבקה יודעת כי הגיעה השעה, בה מוטל עליה להשלים את הריצה.
(ע"פ המקובל, יצחק מייצג את מידת הדין, הסדר הקבוע, ואילו אברהם מיצג את החסד, האהבה לבריות, 'המקלקלת את השורה').
לבן מיצג פעולה מסוכסכת. עליו ניתן לשאול: 'לריצה מה זו עושה?' הריצות כשלעצמן עשויות להיות חיוביות, אך, אם לאחריהן הוא נוקט בהאטה מכוונת, הרי שריצותיו - שווא ידברו.
אולי, כשמו כן הוא: הלבן מכיל את כל צבעי הקשת, אך השאלה היא באיזה צבע צובעת הכוונה את המעשים.
סיכום הריצות הוא בפגישת יעקב ועשיו. עשיו אמנם רץ לקראת יעקב (ל"ג, ד), אך כנראה מאוחר מידי. (מה היה בליבו – אולי ההיווכחות בכוחו העולה של יעקב, שכעת כדאי להצטרף אליו?). מנקודה זו ואילך – יעקב, שעד כה היה 'רץ למרחקים ארוכים' - הוא זה ה'מתנהל לאיטו' (שם,יג), כראוי למי שנושא ייעוד מרחיק לכת על כתפיו.
נראה, כי כל אלו הם תובנות עבור מעשינו אנו, איכותם, זמנם ומשמעותם.
'דרך הסמל' – במקרה זה ה'ריצה', פותחת פתח למראות חדשים, כשהסמל מהווה אות – לחיפוש מראות-הבנות אלו. ולשואלים: מה למושג הריצה ול'סמל'? – על רגל אחת: סמל, בעינינו, הוא תוספת מכוונת, מכל סוג, על התיאור המציאותי; תוספת, שנועדה להכניס מימד נוסף, להצביע לכיוון של מישור תובנה 'גבוה' יותר.
 
 
דוגמה  לתכנית לימוד מקיפה, העוסקת בעיון בדמות הנשר, עיון שבסיסו בתנ"ך, יונק ממקורות נוספים, וממריא לעבר חיינו.
עיון זה, כתכנית ללימוד - מהווה מסגרת, שלתוכה ניתן ואף מתבקש - ליצור דיבור חי וחיוני בין המורה לתלמידיו. כלומר, לאפשר הבאת חמרים נוספים, מעולמם של התלמידים והכיתה, ולכוון גם ליצירה אמנותית וחוויתית, כשיקוף התהליך. דרך פרטי הנושא הממוקד ניתן לראות את ה'תמונה הגדולה'.


      הנשר  ואנחנו.
           מקורות, שעל בסיסם מובאים בהמשך מערכי לימוד.

 
          המקורות בתנ"ך ל'נשר'.
 
1. שמות יט4: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי"
2. ויקרא יא13: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה"   דברים יד 12
3. דבריםכח49: "ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשנו"
4. דברים לב11: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו"
5. שמואל ב א23: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו"
6. ישעיהו מ31: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו"
7. ירמיהו ד13: "הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו קלו מנשרים סוסיו אוי לנו כי שדדנו"
8. ירמיהו מח40: "כי כה אמר ה' הנה כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב"
9. ירמיהו מט16: "תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם ה'"
10. ירמיהו מט22: "הנה כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על בצרה והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה"
11. יחזקאל א10: "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן"
12. יחזקאל י14: "וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר"
13. יחזקאל יז3: "ואמרת כה אמר אדני ה' הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז"
14. יחזקאל יז7: "ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוצה והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה"
15. הושע ח1: "אל חכך שפר כנשר על בית ה' יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו"
16. עובדיה א4: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'"
17. מיכה א16: "קרחי וגזי על בני תענוגיך הרחבי קרחתך כנשר כי גלו ממך"
18. חבקוק א8: "וקלו מנמרים סוסיו וחדו מזאבי ערב ופשו פרשיו ופרשיו מרחוק יבאו יעפו כנשר חש לאכול"
19. תהילים קג5: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי"
 
20. איוב ט26: "חלפו עם אניות אבה כנשר יטוש עלי אכל"
21. איוב לט27: "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו"
22. משלי כג5: "התעוף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים"
23. משלי ל17: "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר"
24. משלי ל19: "דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה"
25. איכה ד19: "קלים היו רדפינו מנשרי שמים על ההרים דלקנו במדבר ארבו לנו"
26. דניאל ד 30, ז 4.
 
 
          הרחבות בתלמוד :
4. בבלי, בבא בתרא טז ע"ב.
11-12. על הדמויות ביחזקאל – בבלי, מועד יג ע"ב.
4, 23. השוואה בין עורב לנשר. ירושלמי, קדושין כא, פ"א, הל' ז.
          .
                   
 
          עיון  בהתייחסויות השונות לנשר.  – למורה.
הקדמה: העיון והפעילות יהיו לאורך כמה מפגשים, בכדי לאפשר הפנמה ובניה מתמשכת של ענין בנושא. רק כך יוכל להיווצר בסיס לדיון במהות הסמל, בתיפקודו, ובהשפעתו עלינו.
הכרות ע"י תמונה, סרטון קצר, סיפור קצר. המחשה ע"י פרישת כנפי נשר מנייר בגודל אמיתי.
יחסינו עם עולם החיות: (רצוי לפתח נושא זה לאחר עיסוק בסמל חיה אחת לפחות).
          קירבה. (חיות מחמד). מיאוס (שרצים).
          פחד, ריחוק. יראת כבוד.
          אינסטינקט, וכפיפות לחוקי הטבע, מול : חשיבה – מפתחת או מגבילה.
          כבוד לטבע. לימוד מהטבע.
          הנשר : תכונות ייחודיות.
מהו נשר בשבילי? (ניתן להשאיר פרק זה לתחילת הסיכום).
          יצירה : ציור. פיסול. חיבור שיר.
          "עבודה אישית": מציאת תמונה, סיפור.
קריאה במקורות. (הבסיס כאן הוא מקורות בתנ"ך בלבד. ניתן כמובן להרחיב).
          מטרות משנה : העמקה בנושא 'חיפוש נושא במקורות', אנציקלופדיות, אינטרנט. 'שיטוט' במקורות, בתנ"ך, במדרשים, בספרות וכו'.
          כיתוב בתחילת המפגש (הכותרת לעיון בנושא) - "דרך נשר בשמים".
מה מיוחד במעוף הנשר ?
(מובאים כאן כל הכיוונים. יש לבחור את העיקריים, בכדי לא להגיע לתגובת 'לא עוד פעם' הצפויה. יש להיכנס לעומק הדברים, כל עוד קיימים הענין והסקרנות).
          - מרשים , מפחיד, מלך העופות.
                    ירמיהו ד13 (מקור 7). ירמיהו מט22 (10). יחזקאל יז (13-14).חבקוק א8 (18).
          - דאיה גבוהה, מהירה, קלילה, ולמרחק רב.
                    שמואל ב א23 (5). איוב ט26 (20).איכה ד19 (25).   
          - בונה קינו הכי גבוה.
                    עובדיה א4 (16). ירמיהו מט16 (9). איוב לט27 (21).
          - הנשר מגן על גוזליו.
                    שמות יט4 (1). דברים לב11 (3).
          - התחדשות כוחות הנשר.
                    ישעיה מ31 (6). תהלים קג5 (19).
          - הנשר כחיה עם מטען סמלי.
                    יחזקאל א10 (11). יחזקאל י14 (12).
חיבור החלקים של סמל הנשר מתוך הכיוונים השונים:
          חזרה למשלי ל19 (24). מה המיוחד ב'דרך הנשר בשמים' ?
 
- מיון המקורות :
          עמידה על קריטריונים למיון : טבעי, שלילי, חיובי, פלאי.
א. כח מגן                                                    > סמל לקירבה וחסות
ב. עוצמה -  של המראה
                    של המעוף                                     > מעורר פחד
                    של הטרף וההרס
                    כח מעניש (13, 15)
ג. קלות המעוף                                                  > מעורר השתאות
ד. גובה   -     המעוף
                    הקן                                             > סמל לשחץ
ה. המראה החזותי – קרחת (17)                          > סמל לאבל
     המראה החזותי - גדול כנפים רב נוצה (13-14)    > סמל לשליטה
ו. התחדשות.                                                    > התגברות על 'חוק הטבע'.
ז.   קסם וסוד.                                                    > הצבעה אל מעבר לטבע
 
כיצד משמש הנשר לשיקוף מצבו של האדם ושל תכונותיו ?   
          למשל : שאיפה להיות מוגן; פחד מעונש; שאיפה ליכולות-על; הרצון לשלוט; היסחפות לשחץ; חיפוש אחר 'סוד הנעורים'; הפלאי שבחיים.
כיצד נוצר, על בסיס שיקוף זה, אתגר חינוכי - רוחני ?
 
הוספה :  (ניתן להביא לפני הדיון במקורות מהתנ"ך).
          קטעי ספרות, שירה, מדרש, יצירות אמנות.
                    דוגמה: האגדה על הנשר שהפגיש בין בן העניים לנסיכה.
          מיתוסים בתרבויות שונות.
                    דוגמה: נשר בתרבות יוון ומצרים. נשר בתרבויות האינדיאניות.
          סיפורי נשרים. הבחנה נשר – עיט. מלחמות נשר - נחש.
          הצעות אישיות להרחבה. (ידע, סיפורים, והצעות של התלמידים).
          סמלים חזותיים.
                    סמל רומי. שטרות ארה"ב. בירה "נשר".
          העשרה: סמלי עומק. (חלומות, סמלים באמנות ובדת, פסיכולוגית המעמקים).
דיון מסכם:
          מה ההבנה החדשה שנוצרה אצלנו למקורות ?
          כיצד מעשירה הבנה זו את דרך החינוך, את ההוויה הרוחנית, החברתית והדתית?
 
שאלות הבחנה ודיון:
          מה ההבדל בין הנשר ביציאת מצרים (1), לבין העיט בברית בין הבתרים ?
          מה ההבדל בין "הצבי ישראל" וסמל המנורה, לבין סמל ה'נשר' של רומי, או ארה"ב?
          הרמב"ם מכונה "הנשר הגדול". מה דעתכם על כינוי זה ?
          מבצע "על כנפי נשרים" להעלאת יהודי תימן. המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח. (מתוך ויקיפדיה). מה ניתן לומר על השימוש בסמל ?
          "נשרים עפים גבוה יותר...ייזמות עיסקית מתקדמת" (אתר תפוז)   - מה דעתכם ?
          על כנפי נשרים
          גלמו לוחם נקמה ואת ציפור הטרף שלו, שנוצרו מתוך ערפל היקום כדי להשיב את הצדק לארץ מדוכאת.                (מתוך אתר המשחקים vgames)   -     מה דעתכם ?
 
          3 בספטמבר, 2008. בספירת הנשרים הארצית שנערכה השבוע נספרו 238 נשרים, לעומת 208   בתקופה המקבילה אשתקד. "למרות ההתייצבות, עדיין מדובר במספר נמוך יחסית לעבר ולכושר  הנשיאה של הארץ", רשות שמורות הטבע. - האם מספר הנשרים היום משפיע על הסמל?
          ירמיהו מט16 (9). "שכני בחגוי הסלע". מה תורם כאן דימוי היונה? (שה"ש ב14).

 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...


צור קשר
 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


.
.

הערות והארות יתקבלו בשמחה. לפרטים: מאיר חרמון, 050-7600904   |    מייל: meirh77@zahav.net.il    |    אתר : SymbolPath.co.il                      
לייבסיטי - בניית אתרים